18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

ברחוב פגשנו עוד קבוצות של יהודים, משפחות שלמות שהוצאו מבתיהם

בשעת ערב זו, חלקם היה לבוש כבר בפיג'מות וכותנות לילה, אחדים לבשו מעילים מעל, וחלקם היה לבוש רק סוודר. ערב חורפי קר היה, אך מרוב בלבול ומבוכה לא ידענו אם אנו רועדים מקור או אנו רועדים מפחד. כולנ ו, כל החבורה המבוהלת, הובלנו בחיפזון אל תחנת החשמליות, נדחפנו פנימה על ידי הגרמנים בצעקות רמו ת: "להיכנס! להיכנס!" האנשים נדחפ ו פנימה ונדחקו זה על זה , הצפיפות הייתה גדולה. תינוקות וילדים שניעורו משנתם באמצע הלילה בכו וצעקו, אנשים אחדים מעדו ונפלו, ואחרים דר כו עליהם, אך הגרמנים לא שמו לב לנופלים, ורק צעקו בלי הרף: "להיכנס, להיכנס! מהר! מהר!" ובקתות רוביהם חבטו על ראשי האנשים ועל גביהם כדי לזרזם להידחף פנימה. ללא הבחנה בין זקנים, נשים וטף. הבלבול היה רב ביותר. לא יכולנו לחשוב בהיגיון , ועל כן, מילאנו אחר הפקו דות כמו רובוטים , ובלבד לרצות את הגרמנים הצועקים עלינו. מכל עבר נשמעו אנחות הזקנים ובכי התינוק ות שלא הבינו מה קורה, אך כן חש ו כי משהו איום קורה. ההורים אימצו את הילדים אל לבם וניסו להרגי אך הם עצמם לא ידעו אם כל זה אמת או רק חלום רע שעוד מעט קט יחלוף וי ישכח. לאן מובילים אותנו? הרהרתי לעצמי, התקשיתי להאמין כי לא נחזור עוד הביתה. ואולי כדאי לברוח מהמקום הנורא הזה? אך לאן אברח? כסף אין בידי, ומה יהא על שרוליק, על אבא ועל שתי אחיותיי? מה יאמרו כשיגלו לפתע כי נעלמתי והם לא ידעו לאן. ומה יהיה עם הדוד שלמה, עם דודה גיטה, ומה עם פולה? הרי נשבענו זה לזה כי לעולם לא ניפרד. הייתי מבולבל כמו כל האנשים האחרים. לא ידעתי מה אני צריך לעשות, ידעתי שמה שאומרים לנו לעשות ומה שאנו עושים הוא לא טוב. האנשים הרבים הדחוס ים יחד נראו לי כל כך עלובים. האם אין בהם אף אחד אמיץ שיקום ויתנגד לכל ההוראות? שימריד את האנשים לא לעזוב את רכושנו ואת בתינו?

עם,