18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
המילה " יחד" כללה אצלי גם את פולה שעמה הרביתי להתרועע בכל שעה
פנויה. אהבנו להיזכר בימי החופש הנפלא שבילינו יחד בווישניובה גורה, ועוד יותר אהבנו לתכנן לנו תוכניות לעתיד, לכשתגמר המלחמה ונשוב לבתינו בלודז'. אז ברגעים אלה שכחנו את הרעב ואת הקור. כה קרובים היינו עד שש בועתנו שלא להיפרד לעולם, נראתה לנו מובנת מאליה. גם בני משפח תינו ו שמו לב שאנו מרבים לשהות יחד ולא אמרו מילה. נראה היה כי טוב הדבר בעיניהם. בוקר אחד, לאחר ליל שלג כבד, יצאנו שרוליק ואני לעבודה. קר מאוד היה, והשלג שירד כל הלילה נערם על הדרכים. "היום בוודאי נ עבוד בפינוי השלג מן הכבישים," אמרתי, "קרוב לוודאי שכן," השיב שרוליק, "כל כך קר היום, כבר שנים שאיני זוכר קור כזה." ש "ודווקא היום שכחתי את הכפפות בבית," אמרתי לשרוליק , ושפשפתי את ידיי זו בזו, אך לשוב הביתה לא היה זמן , כי ההסעה שאספה אותנו כל בוקר כבר הגיעה וחיכתה לנו . "קח את הכפפות שלי," אמר שרוליק והסיר מיד את כפפותיו מידיו והושיטן לי. תמיד חשב שמפני שהוא הבכור הוא אחראי ע לי, ועליו לוותר למעני. "מה חכמה יש בזה? אם תיתן לי את הכפפות לך יהיה קר, מה משנה אם כן, אצל מי הכפפות? תמיד לאחד מאתנו יהיה קר. ואני הר י הוא זה ששכח אותן." לבסוף הסכמנו שנתחלף מדי פעם. חלק מהזמן ילבש שרוליק את הכפפות , וחלק מהזמן אני אלבש אותן, וכך לא יסבול אחד כל היום. כפי שצפינו נלקחנו לפנות את השלג מהכבישים. על כל חצי קיל ומטר של
ו שרוליק אני היינו הצמד האחרון בכבי ש, ועל כן גם
הכביש הופקדו שני נערים.
המרוחקים ביותר מן הבית.
"היום בוודאי לא ישמרו עלינו הגרמנים בצמידות כמו כל יום, וישאירו אותנו לנפשנו." אמרתי, "קר מדי היום, וקשה לעמוד כל היום בחוץ בקרה . והם
בוודאי יוותרו על השמירה עלינו."
Made with FlippingBook flipbook maker