18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

האמת על קשיינו, הם ידעו שאין צורך בכך, שבין כה וכה לא נספר כדי לא

עלה ציב את משפחותינו. "מה נכתוב בכל זאת ?" שאלתי את שרוליק. "האם נספר להם את האמת, עובדים בפרך, גוועים ברעב, קופאים בקור, גרים בדיר חזירים וסופגים מכות בקת הרובה? "

שאנו

מטון השאלה שלי הבין שרוליק כי דבריי נאמרו באירוניה, אינני מתכוון

זה, הן ממילא לא יוכלו לעזור לנו, אז מדוע שיצטערו בשל

כהוא ר להם פלס

סבלנו? "מ ה תועלת תצמח לנו אם נספר על מצבנו כאן? ממילא לא יוכלו להושיענו ורק נצער אותם צער רב. בוא ונכתוב להם כי אנו עובדים וטוב לנו אלא שהם חסרים לנו מאוד, ונשמח לקבל מהם הרבה מכתבים , ואם אפשר גם חב ילות."

פה,

האם נכתוב שישלחו לנו קצת אוכל ובגדים?" הוספתי לשאול. "לא, לא נפרט מה, כי אז יבינו שמצבנו הוא בכי רע."

וכך כתבנו שנינו על גלויה אחת:

ברוניה ונחמה היקרים מאוד, אנחנו במחנה עבודה. אל תדאגו לנו, אנחנו בסדר. כל עקירת עץ היא לנו כאמירת פרק בתהילים . כ תבו לנו הרבה , ואם תוכלו שילחו לנו חבילה. מתגעגעים אליכם מאוד

אבא,

שרוליק

ה מוישל'

כל הגלויות השביעו את רצון הגרמנים ונשלחו ליעדן.