18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לא אחים, לא בית, לא משפחה, לא מולדת – שום דבר! אני לבדי בעולם קר

ועוין זה שאיננו רוצה גם בי. ואף כי לא הייתי בטוח לחלוטין כי שרוליק אמנם מת, השבתי לגרמני: "אתה שואל אותי? הרי אתה הרגת אותו." כך אמרת י כשאני מדגיש א ת המילה "הר גת", כשאני מוכן לכול גם למות במפקד לעיני כל הנערים. "שתוק! היצאת מדעת ך?" לחש לי א יצ'ה שעמד לידי, וניסה להרגיעני: "שום דבר אינו סופי עדיין," אמר , והוסיף לי צביטה חזקה באחוריי, כדי להבטיח שאנהג בתבונה , ולא אסכן את נפשי חינם. הגרמני , של א כמצופה, לא שלף את אקדחו , ולא י רה בי לעיניי כול, אלא השיב בקול רך: "מ וטב כך, ממילא הוא היה כבר חלש ממחלת הטיפוס שלו, והחורף הקר עם שלגיו קרב לבוא, הוא לא היה מחזיק מעמד בין כה וכה." כך העיד הגרמני באוזניי על מותו של שרוליק. לשמע דברים אלה רצ תי מיד מן המפקד אל צריף החולים , שבו נאספו מדי בוקר גם כל המתים. כחיה רדופה חלפתי בחיפזון על פני המתים , ואז גיליתי את גופתו של שרוליק. הוא שכב שם בעיניים עצומות , כאילו הוא רק ישן אותה שינה בה השארנו אותו ביער . קראתי לו בשמו, ביקשתי שיפקח את עיניו, שיענה לי, אך שרוליק לא זז ולא ענה. הוא היה קר וכבד. פרצתי בבכי מר וקולני , ובכיתי עת ארוכה מאוד עד אשר לא היו לי עוד דמעות. לא ידעתי את נפשי מרוב צער, כל עולמי חרב עלי. "איה אלוהים?" זעקתי, "היש בכלל אלוהים בשמים?" וזעקתי הפכה ליללה ארוכה, ביקש תי למות, להצטרף אל שרוליק , כפי שאבא אמר: "היו תמיד יחד..." רציתי להיות יחד עם שרוליק. יחד עם אחי האהוב. חבריי ניסו לנחמני, אך לא שמעתי את קולותיהם שדיברו אלי, הרגשתי כשוקע לתוך מעמקים קרים ושחורים. לאחר מותו של שרוליק השתניתי תכלי ת שינוי. ידעתי כ י נותרתי לבדי. אין

שיביט בי,

לי לא אכפת

עמי עוד אף לא אחד מבני משפחתי , לאיש לא אכפת ממני וגם ,