עמוס ירקוני / דני דור

עמוס ירקוני | 118

משהו שנראה לי כמו עקבות. עצרתי ואמרתי לגששים שלי, יוסוף ומוחמד, שאני חושב שראיתי עקבות. 'אבל עמוס עבר כאן לפנינו', הם התעקשו, 'אפשר להמשיך לנסוע'. עמוס היה עבורם הסמכות העליונה. אם עמוס לא עצר – סימן שאין כאן משהו מיוחד. "עמוס, שהיה כמה מאות מטרים לפני, ראה שעצרתי, חזר, ירד מהקומנדקר וראה שבאמת יש עקבות. אומרים ביהדות שאין אב מקנא בבנו ואין מורה מקנא בתלמידו, וכך בדיוק היה. עמוס בא וחיבק אותי. התרגשתי מאוד. הוא הגנרל ואני חייל צעיר. אני זוכר את זה עד היום. שני המקרים האלה והתגובה של עמוס בשניהם סיפקו לי מבט נוסף על האדם המיוחד הזה". ■ ■ ■ כמעט בכל סיפור שקשור לסיירת ולעמוס נשמעת בשלב כלשהו מילת הקוד "המחבת", ובאמת, היא מסמלת יותר מכול את רוח היחידה. יש בה הכול: החופש לעשות כל מה שרוצים, המרחבים האינסופיים, היוזמה, הצורך להסתדר עם מה שיש, החברותא, הפתרונות היצירתיים. ביני תלמי ממשמר העמק, לוחם וקצין ביחידה: "אחד הדברים הייחודיים שלנו היה שיצאנו לסיורים בלי אוכל, רק קופסאות שימורים ממנות קרב וקצת ירקות בידיים, ואז הייתה 'המחבת': מדליקים מדורה קטנה ובמחבת, שהייתה פק"ל חובה בכל סיור, מטגנים בצל, ירקות ואת הבשר מקופסאות השימורים הצבאיות. אחרי שהכול מוכן והריח מתפשט במדבר, מתחילים לאכול. והיו חוקים באכילה: יושבים במעגל, בלי סכו"ם, וכל אחד בוצע חתיכת לחם ובעזרתה אוכל מהמחבת. באחד הימים עצרנו לארוחה, התחלנו להכין את המחבת ופתאום הגיע קומנדקר צבאי ועצר לידנו. ומי ירד ממנו? אלוף הפיקוד, שייקה גביש. הוא הסתכל עלינו, לא הוציא מילה מהפה וחזר לקומנדקר. למחרת עמוס קרא לי – אני פיקדתי על הסיור – ואמר: 'אתה יכול לעשות מחבת איפה שאתה רוצה, אבל אסור שאלוף הפיקוד יתפוס אותך'. לעומת גביש, אברהם יפה, כשהיה אלוף הפיקוד, הצטרף אלינו