עמוס ירקוני / דני דור
135 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו
צריך לדווח אם הצבע ישתנה באחת משלוש הצורות. שרון אמר שאסור לי להוריד את העיניים מהנייר הזה. הבנתי שזה סוג של נייר לקמוס, שהצבעים בו משתנים על פי החמיצות באוויר. 'גם כשאתם מסתערים', הוא הורה לי, 'אתה כל הזמן עם העיניים על הנייר הזה. וחוץ מזה, אסור שאף אחד אחר ידע מזה. אתה לא מספר לאיש על המשימה שקיבלת ממני'. "עוד קודם לכן, כשהגיע הנהג של אריק לקחת אותי, עמוס הבחין בו ושאל לאן אני נוסע. אמרתי לו שזה הנהג של אריק שרון שנשלח להביא אותי אליו. 'כשתחזור, תספר לי מה אריק רצה ממך', הוא אמר לי. "כמובן הייתי בדילמה גדולה. אריק אמר לי לא לספר לאף אחד, ועמוס ביקש שאספר לו למה אריק רצה לפגוש אותי. כשחזרתי, עמוס ניגש אלי ושאל מה אריק רצה ממני. 'עמוס', אמרתי לו, 'תדע לך שאם אני מספר לך אני מפר פקודה, אז עכשיו אני מפר פקודה'. איך יכולתי לסרב לעמוס? סיפרתי לו מה היה בפגישה וביקשתי שלא יספר לאף אחד. עמוס גם הוא השביע אותי שלא אספר לאף אחד, גם לא לפואד. אמר שזה רק בינינו. "יצאנו למלחמה, ואני הייתי נאמן לפקודה שקיבלתי ממפקד האוגדה וכל כמה זמן הוצאתי את הנייר, הסתכלתי מסביב שאף אחד לא רואה מה אני עושה ובדקתי אם הצבע השתנה. עמוס היה לידי כל הזמן, הוא היחיד ששם לב מה אני עושה וצעק לי, 'יהודה, פלסטיק. יהודה, פלסטיק'. זאת הייתה מילת הקוד לדף שהחזקתי. עד היום אני לא מבין למה תוך כדי לחימה הוא צעק לי 'פלסטיק'. שנים לאחר מכן עוד חשבתי על ההוראה שלו שלא אספר לפואד, שלמעשה כבר היה מפקד היחידה. "ויש לי עוד זיכרון אחד מעמוס ומהמלחמה. בכל ששת ימי המלחמה הייתי יחד איתו בכוח של פואד. מלחמה, האדרנלין בשמים, כמעט לא ישנים. ביום השישי הגענו לעיירה נח'ל במרכז סיני. סוף־סוף היה אפשר לנוח קצת. החבר'ה נרדמו על הקומנדקר. עמוס קרא לי לג'יפ שלו, ישבנו שם רק שנינו,
Made with FlippingBook flipbook maker