עמוס ירקוני / דני דור
עמוס ירקוני | 144
שניות, ואז פרצו מחיאות כפיים סוערות. לוחמי היחידה ובוגריה, אלה שהיו שם לצד עמוס במרדפים ובמארבים וספגו את תורתו, הריעו במחיאות כפיים למפקד הנערץ. ירקוני התכווץ בכיסאו, נבוך מעט מהדברים ששמע. הוא כבר לא היה איש צבא. כבר הזדכה על המדים ועל הנשק לטובת חדר קטן במשרד השיכון בבאר שבע, אבל גם משם הטיף לאותם ערכים שלימד כל חייו. הפעם הם שימשו אותו בניסיונו לפתור בעיה לפני שיהיה מאוחר מדי, בטרם ייהפך הפצע הקטן לנמק קטלני. ■ ■ ■ עמוס ירקוני, יעיד כל מי שהכיר אותו, ראה תמיד מעבר לאופק. כנער, האופק שלו השתרע הרחק ממאהל השבט בגוש זרזיר, עד נהלל. שם הוא הכיר אנשים שונים, חווה דברים אחרים והחל להאמין באמיתות שונות מאלה ששמע בילדותו. בצבא, בסיירת, ראה מעבר לאופק הפיזי: מה קורה מעבר לגבעה, לדיונה או לעיקול הבא ולאן מוליכים העקבות והסימנים שגילה סיור הבוקר. בתפקידו הבא, כראש צוות אכלוס במחלקת מיעוטים במשרד השיכון, האופק היה העתיד: איך ליישם את החלטת הממשלה ולהוביל את הבדואים בנגב לצורת חיים שונה - לא עוד מאהלים פזורים במדבר אלא יישובי קבע. המשימה לא הייתה קלה, אבל היה ברור שאם תצלח, המהלך ישנה מן הקצה אל הקצה את מרקם היחסים בין הריבון, מדינת ישראל, לבין הבדואים בנגב. גם אל האופק הזה רצה עמוס ללכת בדרכו שלו, בעזרת יכולות ההבנה וההכלה שרכש עם השנים כפי שהאמין בעבר שהבחורים היהודים הצעירים שהוא בוחר ליחידה שלו יוכלו לגשר על הפערים המנטליים בינם לבין הגששים הבדואים, כך האמין עכשיו שניתן למצוא את הנתיב הנכון להבנה ולהסכמה. הוא האמין שהדבר אפשרי ושביכולתו להוביל את השינוי הגדול. רק בהמשך גילה שפעור פער לא קטן בין הפתרון שחשב עליו לבין מה שחשבו קובעי המדיניות. המדינה כשלה, אמר בערוב ימיו, אבל הפנה את הביקורת גם לכיוון השני, אל
Made with FlippingBook flipbook maker