עמוס ירקוני / דני דור

145 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

הבדואים שלא השכילו לנצל את המומנטום ולהתקדם לעבר עתיד חדש. את התחושה הזאת נשא עמו עד יומו האחרון. ■ ■ ■ 80 חיו בנגב, שהיה יחידה גיאוגרפית אחת עם סיני, כ־ 1948 עד אלף בדואים. איש לא פיקח על מעבר ממקום למקום, והבדואים נדדו אל הנגב מסיני ואף מירדן, ראו כי טוב, התיישבו במקום ונעזרו בבארות מים שחפרו הבריטים שכבשו את הארץ מידי הטורקים. במלחמת העצמאות נמלטו רוב הבדואים שחיו בדרום לרצועת עזה, חלקם כי חששו מפני צה"ל וחלקם כי התכוונו , 1951 להתגייס לצבא המצרי שנלחם במדינת ישראל הצעירה. ב־ עם החלת הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית בכל שטחי אלף בדואים ונקבע אזור סייג 12 מדינת ישראל, חיו בדרום כ־ – משולש בין באר שבע, דימונה וערד, שרק בו מותר להם להתמקם. הם נאלצו לנטוש אזורים אחרים שישבו בהם ולהתכנס היא 1969 שם. מאז גדלה האוכלוסייה הבדואית במהירות: ב־ אלף. כיום חיים בנגב 80 - כ־ 1980 אלף נפש, וב־ 25 מנתה כ־ אלף בדואים, חלקם ביישובי הקבע וחלקם ביישובים לא 300 כ־ אלף 77 מוסדרים בפזורה. ברהט, העיר הבדואית הגדולה, חיים כ־ תושבים. ההערכה היא שכמחצית מהבדואים חיים ביישובי הקבע וכמחציתם בפזורה. החלו הבדואים - שקיבלו 1966 עם ביטול הממשל הצבאי ב־ והבינו שחוקי מדינת ישראל 1954 אזרחות ישראלית עוד ב־ חלים עליהם לטוב ולרע - להתפשט בחזרה לאזורים שבהם חיו בטרם אולצו להתכנס למשולש באר שבע-דימונה-ערד. פעולות אלה לוו בניסיונות להוכיח זיקה לקרקעות ובעלות עליהן. למרות פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון, שקבע שלבדואי, מעצם הגדרתו כבדואי, לא יכולה להיות זיקה לאדמה, הוחלט לנסות לפתור את הסוגיה במשא ומתן ולהציע פתרונות שיתקבלו על דעתם של שני הצדדים.