עמוס ירקוני / דני דור

עמוס ירקוני | 146

החלה ממשלת ישראל לקדם תוכנית שנועדה 60 בסוף שנות ה־ לטפל בבעיית הפזורה הבדואית בנגב, ועיקרה השתלטות הבדואים על שטחים נרחבים בצפון הנגב, שרובם אדמות מדינה וחלקם אדמות שאין ביכולתם להוכיח עליהן בעלות – נסח טאבו, קושאן. על פי התוכנית שאישרה הממשלה, יוקמו שבעה יישובי קבע, כולם באזור הסייג, שאליהם יעברו הבדואים החיים בנגב. היישוב . אחריו הוקמו רהט, 1968 הראשון שהוקם היה תל שבע, עוד ב־ לקיה, שגב שלום, חורה, כסייפה וערערה בנגב. שני היישובים ונועדו לשבטים ולמשפחות 80 האחרונים הוקמו בתחילת שנות ה־ שישבו על הקרקעות שעליהן הוקם בהמשך שדה התעופה הצבאי נבטים, כחלק מהיערכות צה"ל לאחר הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני. ההחלטה להקים את יישובי הקבע התבססה בעיקר על מספר הבדואים בנגב ועל ההערכה ששבעה יישובים יספיקו לכולם אלף בדואים בלבד. איש לא העריך 25 – כזכור, חיו אז בנגב כ־ אלף, מה שמחייב כמובן 300 שנה יגיע מספרם ל־ 50 כי בתוך התייחסות וטיפול שונים לגמרי. תוכנית יישובי הקבע התבססה על כך שעם המעבר אליהם יוותרו הבדואים מרצון על האדמות שעליהן ישבו בעבר, גם באזור הסייג וגם מחוצה לו. אריה אוזן היה אחד האחראים מטעם משרד החקלאות ומנהל מקרקעי ישראל על המגעים עם נציגי הבדואים, שנמשכו שנים. לא היה פשוט לשכנע אנשים שחיו דורות רבים באוהלים וראו את המדבר האינסופי כולו כנחלתם הפרטית לעבור לבתי קבע. הם לא ראו את עצמם עוזבים את הקרקע, אוספים את הכבשים והעזים, מפרקים את האוהל ונכנסים לדירה בשיכון החדש שנבנה עבורם, במקום שקבעה המדינה. בשלב מוקדם מאוד של ניסיונות הפינוי מהמאהלים הבין אוזן שיש כתובת שהוא יכול לפנות אליה במשרד השיכון, שהטיפול באכלוס מחדש של הבדואים היה תחת אחריותו: "מבחינת הרשויות עמוס היה עובד מדינה, פקיד של משרד השיכון, אבל מהר מאוד הבינו שיש לו את הידע הנדרש