עמוס ירקוני / דני דור

147 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

וקשר עם האוכלוסייה הבדואית והבינו גם מה יקרה אם לא יסכימו לדברים שהוא יסגור עם ההנהגה הבדואית ועם משפחות המפונים. "פגשתי אותו בשני הכובעים שלו - אחד של בדואי מוסלמי אציל ואחר של אדם מלא אהבה למדינה. הוא היה אדם גאה מאוד. גאה על היותו בדואי, גאה על השתייכותו לבית הזה, הבית של כולנו. עמוס הכיר את כל המנהיגים המקומיים, את כל השייח'ים, וכולם נתנו לו כבוד גדול. הרגשתי כל הזמן שהוא חדור תחושת שליחות חזקה ושיש בו אמונה גדולה ביכולתו לשנות את המציאות והכרה שמה שייעשה היום ישפיע על החיים שלנו בעתיד. לכן הוא השתדל כל כך ועשה כל כך הרבה דברים למען הבדואים. לפעמים הוא נכנס למקומות שלא האמנתי שאפשר לצאת מהם. כך הוא ראה את תפקידו: לגשר ולפשר בין שני הצדדים שהמרחק ביניהם עצום. והוא הצליח לאט־לאט - עוד ישיבה, עוד פגישה, עוד קפה. "עבדנו יחד שש או שבע שנים, עד לסיום הפינוי בנבטים. לא זכור לי אפילו מקרה אחד שהיינו צריכים להתקשר אליו כדי לקבוע פגישה. פשוט באנו, נכנסנו למשרד שלו במרכז הנגב, ישבנו, התייעצנו וקיבלנו החלטות שאחר כך עמוס ביצע מול הבדואים. הוא מעולם לא אמר לנו: אין לי זמן עכשיו, אני עסוק, תבואו מחר, עכשיו אני צריך ללכת הביתה לאכול צהריים, או יש אנשים שצריכים לבוא אלי. מעולם הוא לא אמר דבר כזה. "לצערנו, לא כל מה שהוא רצה קרה. במבט לאחור, שם, בהחלטות שהתקבלו על ידי הגורמים השונים שטיפלו בנושא, נטמנו הזרעים לכאוס הגדול שאנחנו רואים היום בדרום. עמוס ראה את זה וניסה בכל כוחו למנוע, לשנות. לא תמיד הוא הצליח. היו לו הישגים רבים, אבל גם אכזבות רבות. בסופו של דבר מה שקרה בשטח לא תאם את ההבנה שלו על מה שצריך להיעשות. ההבנה שמדינת ישראל לא הלכה בכיוון הנכון ולא פעלה על פי הערכים שהוא האמין בהם יצרה אצלו תסכול גדול שנמשך עד יומו האחרון. התסכול שלו לא הופנה רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי הבדואים, שאת הבעיות שלהם ניסה לפתור".