עמוס ירקוני / דני דור
151 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו
ידיים. הייתה לו סבלנות. הוא גם לא לקח את הדברים באופן אישי. זה היה עוד דבר חשוב שאִפשר לו להמשיך לתווך בין הצדדים". לפעמים, גם כשנראה שהכול סגור, המצב היה שונה. הבדואים חיפשו כל הזמן דרכים לקבל את המגרשים ביישובי הקבע או לקבל פיצויים בלי לוותר על האדמות. יוסי גול: "עמוס הכיר את כל השיטות של הבדואים וידע איך להתמודד, אבל גם הבדואים לא מטומטמים וחיפשו כל הזמן דרכים חדשות להרוויח מכל הכיוונים. למשל, משפחה הסכימה לעבור ליישוב הקבע, קיבלה מגרש ופיצויים ועברה, אבל השאירה בשטח כמה זקנים וילדים, שיושבים שם עד היום. יש למשפחה בית בכסייפה או בחורה, אבל האוהל עדיין נמצא בשטח הישן. הם לא רוצים פיצויים – רק את האדמה. זה היה אחד הדברים שעמוס נאלץ להתמודד איתם. לא תמיד זה היה פשוט". המפגש הראשון של עאמר עודה, בנו של שייח' עודה, שייח' כל השייח'ים, עם ירקוני היה באוהלו של השייח'. עמאר היה אז נער צעיר ועמוס קצין בצה"ל, שהגיע לאוהל כדי לדבר עם השייח'. "הם ישבו ודיברו, לפעמים שעות. הקשר של אבי ושל עמוס, עבד אל מג'יד ח'דר, היה חזק מאוד לאורך כל השנים. גם כשעמוס היה בצבא וגם לאחר מכן, כשהיה אחראי על המעבר מהפזורה ליישובי הקבע. עמוס קרא לאבא שלי 'אבו מנסור' ואבי קרא לו תמיד בשם הילדות שלו, עבד אל מג'יד. אבא שלי ידע שמילה של עמוס זאת מילה. אם מבקשים ממנו משהו, הוא לא מאלה שאומרים 'יהיה בסדר, אולי מחר או מחרתיים'. לא היה אצלו דבר כזה. אם יש פתרון – נותנים אותו עכשיו. אם אין פתרון - תתאזרו בסבלנות עד שהדברים יסתדרו. האמת תמיד הייתה הבסיס לכל דבר אצלו. אבא שלי ועמוס יכלו לסגור ביניהם הרבה דברים, וברגע שהייתה הסכמה ביניהם, היה אפשר להעביר את זה הלאה. אבא שלי לא ידע לכתוב, רק לחתום את השם שלו. זה הדבר היחיד שלימדו אותו. אבל בעניינים שהיו לו עם עמוס לא היה צריך לכתוב או לקרוא. הכול סוכם בעל פה ובלחיצת יד.
Made with FlippingBook flipbook maker