עמוס ירקוני / דני דור

157 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

עמוס עלה על זה. אי־אפשר היה לעבוד עליו. הוא כעס עליהם, כמובן, אבל עיקר הביקורת והתסכול שלו הופנו כלפי המדינה. "עמוס הבין מהר מאוד שכל ההתנהלות שם היא בעצם אחיזת עיניים אחת גדולה. רצו שהם יעזבו את השטחים שלהם, נתנו להם בתים ביישובים החדשים, ומה הלאה? מה הם יעשו מרגע שייכנסו ליישובי הקבע? ממה יתפרנסו? מישהו שאל מה הולכים לעשות איתם? איפה הם יעבדו? אם רוצים לשנות מצב קיים וליצור משהו חדש, צריך לבסס תשתית לצורת חיים חדשה. עמוס הבין שאם לא נעשה את זה, הבדואים יעברו מהר מאוד לפשע. אני חושב שהוא קלט מהר מאוד לאן כל זה הולך. אני זוכר שהייתה אמורה להתקיים פגישה עם לא מעט אנשים כדי לסגור כמה דברים. עמוס לא הגיע אליה. שאלתי אותו למה, והוא ענה שזה לא מוביל לשום מקום ושבסוף הוא יהיה מזוהה עם הכישלון. של כולם יהיה נוח להדביק לו את זה. כעסתי עליו, אבל הוא צדק. בסוף היו מצביעים עליו. הוא הרי זה שאכלס את הבדואים, נפגש איתם, דיבר איתם. "אני גם לא משוכנע שההנהגה שלהם סמכה עליו עד הסוף. נכון שהוא היה בדואי, משלהם, אבל בתפיסה הבדואית – וגם הערבית, אגב – מי שעובד עם היהודים מסומן. הוא נגדם. גם אם הוא מנסה לעזור להם, הוא חלק מהכוונה להוציא אותם מהשטחים שלהם, להכניס את כולם ליישובים ולשלוט בהם. אם הוא משלהם, למה הוא משתף פעולה עם זה? הוא לא מבין שטוב להם המצב הנוכחי? "עד היום יש לי קשר עם כמה שייח'ים שהכירו את עמוס והיו איתו בקשר באותם ימים. 'אתם אידיוטים גדולים', אני אומר להם. 'האדם היחיד שהיה יכול להוציא אתכם מחשכת ימי הביניים היה עמוס, עבד אל מג'יד ח'דר, ותראו איפה אתם נמצאים עכשיו. לאן הגעתם". ■ ■ ■ "אבא שלנו", סיפרו ילדיו של עמוס, "דיבר על חזונו שהאזרחים