עמוס ירקוני / דני דור

163 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו

■ ■ ■ ליה לוצ'ינצר, חברת משפחה מבאר שבע, סיפרה: "אני חברה טובה של ארזה, הבת של עמוס. תמיד הוא הצטייר לי כאיש קשוח, שמקפיד מאוד על הדברים שחשובים לו, אבל למדתי להכיר אותו וראיתי עד כמה הוא מוכן לעזור לאחרים. הייתי בקורס קצינות , ובאחד הימים קיבלתי משימה להוביל את הבנות 12 בבה"ד במסע. למדנו את השטח וזה לא היה קל. התקשרתי לארזה, היא העבירה את הטלפון לעמוס, וסיפרתי לו שקשה לי. כמה ימים אחר כך הודיעו לי לעלות על א' כי מישהו בא לבקר אותי. זה היה עמוס. הוא הגיע לבסיס, ישב איתי על המפות והכין אותי למסע. זה היה מדהים. הוא הסביר לי את הדברים, את השטח. נתן לי שיעור פרטי. פשוט הגיע לעזור. לא ביקשתי ממנו כלום, אבל הוא הבין שאני צריכה עזרה". קובי הרשברג, חבר משפחה מבאר שבע: "נפצעתי בצבא, עברתי ניתוח, ואגף השיקום לא התעניין בי. באותו זמן עברנו לגור בעומר, ועמוס הגיע אלינו הביתה ושאל איך אני מרגיש ואיך אנחנו מסתדרים. אמרתי לו שאנחנו צוללים למטה. עמוס שתק. למחרת הוא הגיע שוב, הביא שק של כסף ושם על השולחן. אמרתי לו שאני לא יודע מתי אוכל להחזיר לו. 'כשיהיה לך תחזיר', הוא אמר לי". ■ ■ ■ "אני לא מכיר הרבה אנשים, בטח לא בתפקידים בכירים בצבא, שיכולים להגיד בלב שלם: טעיתי", סיפר פאצי. "עמוס היה יוצא דופן. במלחמת ששת הימים הייתה לי סוג של היתקלות איתו. במלחמה הייתי קצין מילואים בשקד, והיה אירוע מיותר שלא היה צריך לקרות. היינו שני כוחות, אלי מלמד פיקד על כוח אחד ואני על הכוח השני. הייתה קבוצת פקודות לפני כונתילה אצל מפקד החטיבה, אלברט מנדלר. יצאתי ממנה ועמוס אמר לי לקחת את הכוח שלי ולחלק אותו ביני לבין סאלח. אמרתי לו, 'עמוס, אנחנו עכשיו במלחמה, אנחנו לא גששים, ונעשה מה שאמרו לנו לעשות