עמוס ירקוני / דני דור

עמוס ירקוני | 164

בקבוצת הפקודות'. הוא הסתכל עלי במבט חודר ואמר: 'תמשיך במשימה'. מאוחר יותר הבנתי שהוא נפגע מהדברים שאמרתי. המשכנו להתקדם, הגענו לנח'ל, ושם עמוס קרא לי ושאל: 'יישרנו את הכול?' 'מצדי יישרנו', עניתי לו מיד, אבל התחושה שלי הייתה קשה. הרגשתי שפגעתי בו וזה ממש כאב לי. "עבר זמן. לאחד החיילים שלנו, גם מילואימניק, הייתה תאונת עבודה. הוא שכב בסורוקה ומשם התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לדבר איתי. באתי אליו והוא אמר לי: 'נשבעתי לעמוס שאני משלים ביניכם'. הבנתי ממנו שעמוס לקח קשה מאוד את כל המקרה. נפגשנו, שמנו הכול על השולחן, ביררנו את מה שהיה ועמוס אמר לי: 'טעיתי'. 'גם אני טעיתי', אמרתי לו. ריגש אותי שהוא אמר לי שטעה. מי עוד בצה"ל היה מסתכל לי בעיניים ואומר 'טעיתי'? זה סוג של יושר נדיר". ■ ■ ■ מבחינת עמוס, חברות הייתה ערך עליון, גם אם לפעמים המחיר של שימורה היה יקר. למשל, על החברות העמוקה וההדדית עם גנדי שמר עד יומו האחרון. יוסי לבקוב: "הרבה כעסו על עמוס, בעיקר בדואים ודרוזים. לא הבינו איך הוא יכול להמשיך להיות חבר של אדם שמטיף לטרנספר, שרוצה לזרוק את כל הערבים מכאן. עמוס היה עונה להם: 'דעו לכם שיש גבול שגם הטנקים הכי מודרניים לא חודרים - וזה החברות". גם בבית, במשפחה, לא תמיד הבינו את החברות הזאת. "בבית אבא לא נתן שיגידו דברים רעים על גנדי. אף מילה. אסור", סיפרה אחת הבנות. "אנחנו כעסנו מאוד. איך יכול להיות שגנדי מגיע עם אשתו להתארח אצלנו בבית, לאכול אצלנו, מיד אחרי שהוא סיים לנאום בעצרת ואמר שהבדואים מתרבים יותר מדי. אותנו זה הרג, אבל אבא לא נתן לדבר עליו. גנדי היה חבר ולא משנה מה אמר. חבר הוא חבר, וכשהוא בא אליך הביתה, לא מדברים עליו דברים לא טובים".