עמוס ירקוני / דני דור
25 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו
שאני זוכרת: "מי שרעב יאכל גם נעליים" ו"זה אוכל של צוענים". הוא התכוון להגיד שזה אוכל של עניים. אבא מאוד לא אהב מג'דרה. יכול להיות שהוא חווה תקופות של עוני שבהן אכלו רק מג'דרה, ואת זה הוא לא רצה לזכור. אהבנו לראות איתו כדורגל בטלוויזיה. משחקים מחו"ל. לפעמים כשהקבוצה שלו לא הצליחה, הוא ממש התעצבן. אני זוכרת נעלי בית שהוא זרק על הטלוויזיה כשהחמיצו גול".
הבדואים בגליל לא התנהגו כמקשה אחת בימי המאורעות. זאת, אף על פי שהיהודים הצטיירו כאויב הגדול שגזל את אדמותיהם ומונע מהם לרעות את עדריהם בכל מקום, כפי שעשו מדורי דורות. הקשר התרבותי, הכלכלי והפוליטי, ואולי גם הפחד ממה שיעלה בגורלם אם לא יבחרו צד, חיברו את רובם לכנופיות שפעלו בעמק יזרעאל והטרידו את היישובים היהודיים. אבל שבט אלמזאריב היה שונה ולא עשה יד אחת עם הכנופיות. להפך, לא פעם אף מנעו בני השבט מאנשי הכנופיות להתקרב לנהלל ולתקוף אותה, או שהזהירו את היהודים מפני מתקפה צפויה. אולי נהגו כך בשל הקרבה הפיזית לנהלל ואולי בשל הקשרים שנוצרו עם חקלאי המושב. אנשי ספוריה, שם ישבה המפקדה המקומית של המורדים, התייחסו בחשדנות לבני אלמזאריב וראו בהם משתפי פעולה עם היהודים. אחד מבני השבט סיפר שפעם הגיע לספוריה כדי לטחון גרעינים לקמח. כששמעו המקומיים שהוא משבט אלמזאריב, מיהרו לגרשו בקללות: "בן כלב, אחרי שנגמור את היהודים נחסל גם אתכם". ■ ■ ■ לאחר שקיבלו בני שבטו את הגנתם של אנשי נהלל, עבד אל מג'יד כבר לא ראה ביהודים אויב מר, אבל עדיין, כדי להתפרנס
Made with FlippingBook flipbook maker