עמוס ירקוני / דני דור

עמוס ירקוני | 24

המסורתי יצרו חבל, קשרו אבן קטנה לקצה והשליכו אותה כמה פעמים אל מחוץ לבור, עד שנאחזה בין האבנים הגדולות שהיו שם. עבד אל מג'יד, הצעיר והרזה שבחבורה, טיפס על כתפיהם של חבריו ובעזרת החבל המאולתר הצליח למשוך את עצמו החוצה. אחר כך סייע גם להם לצאת לחופשי. שלושת הצעירים הצליחו להגיע לפנות בוקר למאהל של השבט. מחשש לנקמתם של אנשי הכנופיות עברו כל בני השבט הקטן יחד עם עדריהם לתל שימרון שמצפון לנהלל, שם הוקם יישוב צעיר על ידי בני הדור השני של מתיישבי המושב. 1936 ב־ אחד מהם, משה דיין, שהיה אז מפקד צעיר בהגנה, אִפשר להם לרעות במקום את עדריהם ואף דאג לאנשים שישמרו עליהם ויספקו להם מים ואוכל. אחד האנשים האלה היה שומר השדות עודד ינאי. בני השבט נשארו ליד תל שימרון תקופה קצרה בלבד, עד שנעשתה סולחה עם אנשי הכנופיות והם חזרו למאהלם בגוש זרזיר. "חזרתי למאהל והמשכתי לרעות את הצאן", סיפר עמוס ירקוני כעבור שנים, "אבל המקרה הזה והעזרה שקיבלנו מהיהודים הביאו לידידות בינינו. יותר לא ראיתי בהם אויבים". לא אחת הוא נשאל מה הביא לשינוי הגדול שעבר ולהחלטה שקיבל לעזור ליהודים. "הם היו יפים יותר", השיב וכוונתו הייתה ליופי שבאורחות חייהם.

"מעולם לא שמענו על הילדות שלו" "אבא לא הִרבה לחלוק איתנו סיפורים על ימי ילדותו, על השבט, על דברים שעשה. כלום. אני אהבתי מאוד לעבוד איתו בגינה. היו לנו בשעות האלה לא מעט שיחות על נושאים מגוונים ועל החיים, אבל לא על העבר ולא על החיים שלו כילד. הוא תמיד התעניין מה קורה בבית הספר, מי החברות שלי, אם יש לי בעיות, אבל לא דיבר על עצמו. היו לו כמה אמירות