עמוס ירקוני / דני דור

עמוס ירקוני | 56

וילן, שכאמור הגיע ליחידה לתקופה קצרה עד שיחלים ונשאר בה שנים רבות, גם כאיש מילואים, סיפר: "כשמסתכלים היום על מה שקורה באזור הזה, שיושבות עליו אוגדות שלמות, קשה להאמין חבר'ה סגרו את כל הגבול 20 שפעם היינו רק אנחנו שם. ש־ ותפסו כמעט כל מי שניסה לחדור. היינו כולנו חדורי שליחות. ידענו עד כמה התפקיד שלנו חשוב. ידענו שאם לא נצליח – היישובים יתפרקו. היינו נחושים ומלאי מוטיבציה. בשנים שבין מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים, היחידה סיכלה מאות ניסיונות מסתננים ואנשי צבא מצרים נהרגו 400 לחדור לשטח ישראל. כ־ או נתפסו. אני אומר את זה בביטחון מלא: ללא עמוס ירקוני זה לא היה קורה. היכולות שלו, המנהיגות, קריאת השטח, הבנת מהלכי האויב והביטחון הרב שהוא נטע בנו – הם שאפשרו לכל זה לקרות. עמוס היה איש חכם. הוא ידע לקרוא אנשים. ידע מתי לדרוש ומתי להרפות. הדרישות שלו היו תמיד בתחום המבצעי. בזה היה אסור לזלזל. בדברים אחרים, שלא היו קשורים לפעילות המבצעית, הוא ידע לעצום עין כשצריך". המסתננים ניסו שוב ושוב לאתגר את הגששים: כיסו את הנעליים בעורות כבשים. חצו את דרך הטשטוש בהליכה לאחור כדי שהגשש יחשוב שאלה עקבות של חזרה, לא של כניסה. לעתים ישב אחד מהם על הכתפיים של האחר כדי שהגשש יתקשה לזהות כמה חדרו. כמעט תמיד הגששים עלו על הטריקים. ידעו לפי עומקה של טביעת הרגל אם מדובר בשני אנשים. הם זיהו את כיוון החדירה ולפי סוג הנעליים ידעו אם מדובר באנשי צבא, במבריחים או בגנבים. הגששים לא אומנו להילחם, אלא לגלות עקבות וסימנים ולהתחקות אחריהם, בעוד תפקיד הלוחמים היה להגן עליהם ולנהל את הקרב בעת היתקלות. עם זאת, היו גששים שלא היססו להסתער קדימה ברגע שזוהתה חוליה. לפעמים גם התחרו עם הלוחמים מי יחסל ראשון את אנשיה. כך קרה במרדף בביצת חמאמה, שבו סאלח אל הייב, בכיר הגששים, נכנס יחד עם עמוס