עמוס ירקוני / דני דור
עמוס ירקוני | 76
היחידה, רק שזה משהו מאוד פראי בדרום. התאים לי. "הגעתי למשמר הנגב באוטובוס במדי חיל הים ודבר ראשון שלחו אותי להחליף בגדים, לחתום על נשק ולמצוא לעצמי מיטה באחד החדרים. דפקתי על אחת הדלתות, ומיד אמרו לי שיש מיטה פנויה. 'בוא תיכנס, תשתה קפה'. אהבתי מאוד את קבלת הפנים. בערב אמרו לי להצטרף לאחד הסיורים. לא היה לי מושג מה עושים בסיור, אבל כבר בלילה הראשון שלי ביחידה יצאתי לסיור... אף אחד לא ידע איזו רמת חיילות יש לי, רק הסבירו לי בקצרה את העיקרון: תעשה ככה וככה ואם יקרה משהו, תסתכל מה השאר עושים ותעשה בדיוק כמוהם. הבנתי שלא פירקו את הפלמ"ח והוא חי וקיים בשקד. כל האווירה התאימה לי, חבר'ה נהדרים, כמעט כולם קיבוצניקים. בלי דיסטנס. בלי טפסים שצריך למלא. הנשקייה הייתה פתוחה כמעט כל היום. אפשר לבוא מתי שרוצים, להחליף את הנשק באחד אחר. אחד הדברים הראשונים שלמדתי היה כשחוזרים מפעילות, קודם כול אתה מטפל בציוד ורק אחר כך בעצמך. הייתה שם גם סוג של משמעת פנימית עצמית שאומרת: צחוקים, פלמ"ח, אבל בנשק לא משחקים. "זה היה מקום בלי מעמדות. רק כשעולים לקומנדקר מבינים שזה שיושב מקדימה הוא הקצין כי אף אחד לא ממש שם דרגות. כולם אותו דבר. הייתי בשקד רק מעט זמן, שנה", סיכם, "אבל זה היה שווה את כל השירות שלי". דוד זקס: "בתוך היחידה, וזה מה שייחד את שקד מיחידות אחרות בצבא, לא היה דיסטנס בין החיילים והקצינים. לא הייתה לי בעיה להיכנס לחדר של עמוס, לראות אותו משחק שש־בש ולהגיד לו שאני בתור אחריו. במועדון הייתה אמורה להיות הפרדה בין קצינים לחיילים וגם בחדר האוכל, אבל אף אחד לא שם על זה. כל אחד ישב איפה שהוא רצה, קצין בין החיילים וחייל בין הקצינים. זאת הייתה רוח היחידה שעמוס בנה".
■ ■ ■
Made with FlippingBook flipbook maker