עמוס ירקוני / דני דור
עמוס ירקוני | 82
"'סביר'. "'אז בוא נצא לשטח', הוא אמר, ושנינו נכנסנו לג'יפ. אחרי כמה זמן עמוס עצר ושאל אותי אם אני רואה את הראזלה שם. לא ידעתי מה זה ראזלה, אבל אמרתי שאני לא רואה. 'שם, ליד השיח', הוא הצביע עם היד הבריאה שלו. 'מימין לשיח שוכבת ראזלה, איילה. תירה בה'. התביישתי להגיד שאני לא רואה. ראיתי את השיח, ראיתי לאן הוא מתכוון, אבל לא ראיתי שום ראזלה ושום איילה. בכל זאת יריתי. נסענו לשיח, ושכבה שם איילה עם כדור בראש. ככה התקבלתי ליחידה. "לשקד היה אופי מיוחד. ראינו מה קורה ביחידות אחרות. מעל כל סגן־משנה עמדו לפחות עשרה קצינים. היה צריך לקבל אישור לכל דבר קטן מכל שרשרת הפיקוד. אצלנו זה היה שונה. כל סגן־משנה היה גנרל שקיבל גיבוי מלא מעמוס, והוא עצמו קיבל גיבוי מלא מכל צמרת הפיקוד. שקד הייתה יחידה עם אוריינטציה מבצעית לגמרי. כמעט לא היו אימונים רגילים. היו רק קורסים מיוחדים ואימונים שביצענו עם יחידות עילית, כמו סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי: הם הסתתרו ואנחנו היינו צריכים לאתר אותם. ברור שתמיד הצלחנו". אגב ציד, בשקד אהבו לצוד, ובעיקר איילות וצבאים. זה היה חלק בלתי נפרד ממורשת היחידה. קומנדקר לבד במדבר, מסביב רק חולות ושמש, ופתאום איילה... אי־אפשר שלא לצוד. הציד שימש מבחן קליעה וכמובן היה גם מהנה. עמוס בעצמו אהב לצוד. אבל יום אחד אלוף הפיקוד אברהם יפה, לימים מנהל שמורות הטבע, התבשר על ירידה משמעותית במספר האיילות בנגב ומיד הגיעה הוראה מהפיקוד: מותר לצוד, אבל רק איילה אחת בשבוע. בדומה ליהודה מלמד, גם דדה, דוד עמיר, נזכר במבחן קבלה מיוחד: "הייתי כבר אחרי קורס קצינים וכדי לחזור לגדוד שלי בצנחנים, הייתי צריך לחתום שנה וחצי. לא התלהבתי, ומפקד הקורס אמר לי שיש כאן איזה בדואי ואם אני לא רוצה לחתום, הוא ימליץ עלי. הלכתי אליו. הוא הושיט לי ללחיצה את היד
Made with FlippingBook flipbook maker