עמוס ירקוני / דני דור
97 | מפקד, מחנך, אוהב אדם וארצו
כך כלפיו. עמוס היה איש מיוחד. לוחם עז נפש, אמיץ בצורה לא רגילה, אבל עם ראייה פילוסופית על החיים. הוא ידע לנתח אנשים ומצבים ואהב מאוד לקרוא. בכל פעם שנכנסתי אליו למשרד, כשלא הייתה פעילות מבצעית, הוא פשוט ישב וקרא. ספרים. עיתונים". הדבר האמיתי, תיאר ארז, היה לצאת עם עמוס לסיור שהתפתח למרדף: "נסענו בקומנדקר. עמוס עמד מקדימה, ליד הנהג, והסתכל על הדרך. אחרי כמה זמן זיהינו עקבות שחצו את דרך העפר. עמוס הוריד את כולם מהרכב והתחלנו ללכת על העקבות עם חוד לפנים. היד התותבת לא הפריעה לו לצעוד בראש הכוח לקראת היתקלות. אחרי כמה זמן הוא הורה לנו לרדת במקום ולהכניס כדור לקנה. 'עוד מעט אנחנו מגיעים אליהם', הוא לחש. הייתי סקרן מאוד איך הוא יודע לפי העקבות שאנחנו קרובים. לאחר שהסתיים המרדף הוא הסביר: העקבות כל הזמן היו בקו ישר. אחרי כמה זמן ראו שהם מתחילים לסטות מהדרך. זה סימן שהצועדים מחפשים מקום להסתתר בו. ובאמת כך היה. תפסנו אותם בדיוק במקום שעמוס אמר שיהיו בו". סיירת שקד, אמר ארז, תת־אלוף (מיל') שבתפקידו האחרון היה ראש המנהל האזרחי, התאימה לו. זאת הייתה חבורה נהדרת, שכמעט כולם בה קיבוצניקים. "הייתה אינטימיות בין כולנו. . היינו חבורה די פרועה, אבל 60 הימים היו תחילת שנות ה־ ביצענו כל משימה עד הסוף. לא הייתה משימה שלא בוצעה. אנשים יכלו לעבור בתוך שניות ממצב של שגרה – לבוש אזרחי, מכנסיים קצרים - לפעילות מבצעית. לא היה שום הבדל בין קצין לחייל. הסתובבתי בלי דרגות. כל כך שונה מגולני, שממנה הגעתי. ידעתי שברגע שקורה משהו, האנשים האלה הם הכי מקצועיים שיש. הרגשתי בטוח לצאת איתם לכל משימה, וכמובן סמכתי על המקצוענות של עמוס. הכרתי את כל האנשים בצוות שלי. סמכתי עליהם עד הסוף. ידעתי הכול על כל אחד מהם. על החברה של זה, על הסטירה שההוא קיבל מאבא בבית. לא היה שום דיסטנס.
Made with FlippingBook flipbook maker