בשבילי הבית - עלון מספר 122

דנה טובול • אני עובדת בתיכון צפית, כרכזת מגמת תקשורת ומחנכת בחטיבה עליונה. סיימתי לחנך מחזור שסיים יב' ואתחיל לחנך את כיתה י', בשנת הלימודים הקרובה. • אני מתחילה את שנתי העשירית במשרד החינוך. • אני ממש זוכרת את הרגע שבו החלטתי שאני רוצה לעסוק בהוראה. שנים) ומשמעותי מאוד. 6 שירותי הצבאי בחיל הים היה ארוך ( לאחר השחרור למדתי תקשורת ורדיו במכללת ספיר ונהניתי מכל רגע. לא הייתה כוונה לעסוק בתחום כי בשלב הזה כבר השתלבתי בתפקיד מעניין בחברת הייטק בקרית גת. הייתי מנהלת השיל לוח הבינלאומי של החברה, תפקיד מכובד עם תנאים טובים מאוד ולא ראיתי את עצמי משנה מסלול. (כך אגב גם הכרתי את שנים בתפקיד הזה 7 אייל פז, שדרכו הגענו לקיבוץ). לאחר כ-

הרגשתי מיצוי ומיאוס ובעיקר תסכול מכך שחסרה לי עבודה משמעותית עם עשייה שמותירה חותם ומשפיל עה. התגעגעתי לסיפוק שחשתי בשירותי הצבאי. חשבתי על המון כיוונים, בעיקר ביטחוניים, ואז, ברגע אחד, כשאני עם עומר בחופשת הלידה בבית, נפל האסימון ללכת לכיוון של הוראה. הרמתי טלפון לאוניברסיטת בן שנים בתיכון אריה מאיר בקרית 7 גוריון ונרשמתי להסבת אקדמאיים להוראה. משם הדברים התגלגלו, לימדתי גת, שם גם חינכתי וזו ללא ספק ההחלטה המקצועית הטובה ביותר שעשיתי בחיי. • - קצרה היריעה מלהסביר. מבחינתי המשמעות האמיתית בהוראה נמצאת בחינוך הכיתה בעבודת החינוך וביכולת להיות מבוגר משמעותי עבור נערים ונערות שנמצאים באחד השלבים החשובים בחייהם. אני משתדלת להיות מעורבת בכל דבר שקורה להם, להסתכל עליהם בעיניים טובות ולהזכיר להם תמיד שיש מי שאכפת לה מהם ושאוהבת אותם. לתכלל כיתת חינוך של חבורת מתבגרים זה לא דבר פשוט. זה דורש סדר, ארגון, שימת לב לפרטים הקטנים והגדולים ומחשבה אינסופית איך לחדש, לעניין, לגרום להם לפתוח את הלב, להירתם לתהליכים השונים שמתקיימים בביה"ס ובחיים האישיים ולנסוך בקרבם תחושת מסוגלות ודימוי עצמי גבוה. האתגר הגדול, וזה נכון לחניכים מכיתת החינוך אבל לא רק, הוא למצוא את הדרך והאופן שכל חניך וחניכה צריכים שיגשו אליהם. כל אחד זקוק למשהו אחר. היכולת להתאים את עצמי לכל אחד ולכיתה כמכלול זו עיקר העבודה. • חניכי וחניכות המגמה, בכיתות י-יב, וביחד עם המורה 90 - אני אחראית על כ כרכזת מגמת תקשורת - הנוסף שאיתי, אנחנו מלמדים את הילדים לצרוך תקשורת, להבין את ההשפעה האדירה שיש לה עלינו כחברה, שמים לעצמנו למטרה להפוך אותם לאזרחים מפוכחים, סקרנים ומטילי ספק. את כל הדבר הזה הם אורזים לבגרות עיונית בתקשורת ולהפקת סרט דוקומנטרי בסוף כיתה יב'. המדינה שלנו מאפשרת לנו אינספור נושאים מרתקים אותם אנחנו מביאים לשיעורים. הכיתה היא המרחב שלנו לדבר על כל נושא, בוער ככל שיהיה. זה המקצוע הכי מעניין וחשוב שיש (וכן, אני משוחדת...). • הרעיון המרכזי שמוביל אותי הוא להסתכל על החבורה הזו בעיניים אוהבות, בחיוך רחב ובגובה העיניים. בכבוד, בהקשבה ובשימת לב. לא להתנשא ולא לדרוש סמכות מתוקף היותי מורה. לייצר יחסי אמון הדדיים. • לזכור תמיד שהעבודה הזו גדולה הרבה יותר ממי שמבצעים אותה. אנחנו, ציבור המורים, נמצאים בעבודה הזו עבור הילדים והילדות הללו. לשים לב לכל אחד ואחת, לשאול את עצמינו תדיר האם עשינו מספיק. אלו דיני נפשות. לא פחות. • לשאת בגאון ובצדק רב את התואר "מורה". זה כבוד גדול. • זה החלק הכי קשה בעבודה הזו. יותר מהשכר, מהעבודה הקשה, שעות העבודה בבית, - הפרידות במשך הישיבות, ימי ההורים, הלחץ, העומס. הכל מתגמד אל מול הפרידה ממי שהיו חלק בלתי נפרד מחיי

28

2023 בספטמבר 1

ט"ו באלול תשפ"ג

) 122 "בשבילי-הבית" (