בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

מתרגיל גיוס. נעמי ניסתה לשכנע אותי להתייצב, כי אם לא, עוד יכניסו אותי לכלא. ואכן, זומנתי למשפט ו"זכיתי" לשבועיים בכלא. כשהתקשרתי לנעמי מהכלא, ליידע אותה, היתה תגובתה "אתה רואה, אמרתי לך..." וגם כמה דמעות זלגו שם. ביליתי בכלא ארבעה ימים, עד שהחברים שלי מהצבא דאגו לשחרר אותי. במבצע "שלום הגליל" עופר היה בסדיר והיו שמועות שהוא נפגע. המפקדים שלי ידעו שנעמי בסוף הריון ושלחו אותי הביתה בתירוץ שהיא ילדה. הגעתי באחת בלילה לקפלן והסתבר, שאין שם שום נעמי מאייר. יומיים אחר כך, כשעוד הייתי בבית נולדה גלי. עופר היה בסדר גמור ורק יותר מאוחר נודע לי למה שלחו אותי, הביתה, בטענת שווא. מהמילואים השתחררתי אחרי מלחמת לבנון השנייה, בה עופר ואני שירתנו שנינו. אחרי הפלחה הייתי מרכז קניות, ואקונום. במטבח עבדה איתי ציפה ומאז יש קשר טוב מאוד בינינו, במיוחד מאז שעברנו שנינו לעבוד במפעל. פתחתי כאן מתפרה. 1965 זמן מסוים עבדתי במכבסה. ובשנת נעמי: במשך השנים עבדתי בעיקר בחינוך בגיל הרך. יצאתי להשתלמויות ורכשתי ניסיון. כבר מהילד הראשון היה לי קשה עם הלינה המשותפת, ומספר פעמים שקלנו לעזוב את הקיבוץ. עוד בהיותי ילד אהבתי לשחק כדורסל, שיחקתי בגבעת ברנר עד סוף בית הספר, אריה: וכשהגעתי לבית גוברין חיפשתי איך להמשיך. בתחילה היה רק סל, אחר כך מגרש ובסוף הצטרפנו לקבוצה בנתיב הל"ה, איתם שיחקנו שלוש שנים. יצאתי ללמוד גננת מורה. הלימודים נמשכו שנתיים וכשסיימתי נכנסתי 1978 בשנת נעמי: להיות גננת בגן צבר. הגנים היו רב גילאיים, מגיל שלוש שנים בערך ועד שיצאו לכיתה א'. אחרי שלוש שנים בגן יצאתי ללמד את כיתה א'. היתה אז כיתה גדולה, קבוצת "דקל", לימדתי אותם גם בכיתה ב' והתחלתי עוד שנה עם כיתה א'. אחר כך חזרתי לגן. לילדים בקיבוץ היתה מסגרת חינוכית ולימודית אחת. כולם למדו באותו בית ספר ולא היה מקובל לחפש מסגרות אחרות. לדגן שלנו היה קשה במסגרת הרגילה כבר מהגן. רק בגיל עשר הוא אובחן, כבעל ליקויי למידה קשים, שכל השנים הפריעו לו. החלטנו, עם הקיבוץ, למד בבית ספר "נווה צאלים". בתחילה היה לנו 11 להוציא אותו למסגרת מיוחדת, וכך מגיל מאוד קשה עם היותו מחוץ לבית. מהר מאוד ראינו את היתרונות הגדולים, שבית הספר הזה העניק לו ונרגענו. תיכון הוא למד בבית ספר מיוחד בגבעת חיים. החלטנו לצאת מהקיבוץ לשנה ניסיון. רצינו מאוד יותר פרטיות בחיינו, ורצינו את 1987 בשנת הילדים איתנו בבית, ולא בלינה המשותפת. החלטנו לעבור לאניעם בגולן. אריה יצא ראשון והיה נהג מיניבוס, שהסיע את הילדים לבית הספר. אני נכנסתי בספטמבר ללמד את כיתה א' בבית הספר במושב רמות, שם למדו ילדי אניעם. עופר, יעל ורותם סיימו כבר את בית הספר ולא באו איתנו. דגן למד בתיכון בגבעת חיים והיה מגיע בסופי שבוע. חגי וגלי היו איתנו במושב. פעם ראשונה בחיי שגם עבדתי במשרה מלאה וגם החזקתי בית - בישול, כביסה, ארגון הילדים וכל מה שלא עשיתי בקיבוץ. זה בהחלט היה מאתגר.

10