בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

המרפאה שלנו הייתה ברמה מאוד גבוהה ונתנה שירותים לכל ישובי הסביבה. כשהחלטנו על השינוי והחברים נדרשו לשלם עבור הטיפולים ירד מספר המטופלים מאוד והמרפאה לא הייתה רווחית. לי באופן אישי היה קשה לבקש תשלום מהחברים ופעמים רבות ראיתי את תדהמתם כששמעו מה גובה המחיר. רוב החברים לא ידעו כמה יקר הטיפול בשיניים, ומאחר ושירות זה ניתן חינם כל השנים לא היתה מודעות לעלות. לי היה חשוב שהחברים המבוגרים יוכלו לקבל טיפול בבית, ללא נסיעה, וזה נתן לי את הכוח והמוטיבציה להילחם נגד סגירת המרפאה, למרות שידעתי היטב כמה כסף זה עולה לקהילה. בשנים בהן מצבו של חנן הלך והחמיר, לא נותר בי כוח להילחם על המרפאה. לאחר שנפטר, הסתיים פרק בבית גוברין, וגם אצלי. באופן אישי הוקל 2018 סגרנו את המרפאה. בדצמבר לי מאוד.

מתפרה

יזם דני ורדון את הקמת 1965 - בשנת נעמי המתפרה. קנינו מכונת תפירה ומכונת אוברלוק ואני יצאתי לקורס תפירה. פתחתי את המתפרה והתחלתי לתפור בגדים לילדים של הקיבוץ. אחרי קיבלה בתיה פלג את המתפרה. במשך השנים חזרתי למתפרה לתקופות קצרות, עבדתי עם דליה קרן בעיקר.

- כשהייתי בהריון עבדתי בבית תינוקות עד החודש השמיני, אז נשלחתי לעזור לבתיה סריל פלג במתפרה. כישורי התפירה שלי היו גרועים מאוד. כשאמרתי - "את זה אני לא יודעת לעשות" - היתה משיבה - "שבי, תעשי, ובסוף תלמדי..." היה לי קשה, חודש אוגוסט, הריון כבד, חם ואני מתוסכלת מאי הצלחתי, אבל בתיה לא ויתרה לי. טוב שזה נמשך רק חודש... - מהכלבו עברתי לצד השני, למתפרה. יצאתי לקורסים ללמוד תפירה וגזירה ותפרתי דליה ק. שמלות לחברות. היה תור לתפירה, מי שהגיע תורה קנתה בד ותכננה איתי את שמלת חלומותיה. הרבה פעמים הוצאנו גזרות מהבורדה. זו היתה תפירה סלונית מאוד יצירתית. בתיה פלג היתה אחראית על הלבשת הילדים. היא גם תפרה את הבגדים לילדים. כמעט לא היינו קונים בגדים מוכנים, הכול היה תפירת בית. הוותיקים עוד זוכרים את המושג "זה תפירה של בתיה". כשבתיה עזבה עברה גם התפירה לילדים לאחריותי. למדתי תפירת קונפקציה - תפירה תעשייתית.

110