בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

- מהשנה הראשונה כאן אני זוכרת במיוחד את ארוחות הארבע. אחרי העבודה היינו רחל ב. מתכנסים בחדר האוכל, היה תה וקפה, לחם וריבה, וכך ישבנו וקשקשנו בחברותא.

- עוד בבית הספר אהבתי מאוד לשחק כדורסל. אריה מגרש כדורסל לא היה כאן. הכנסנו סל לחדר הקיצוני בבית המשרדים ושם שיחקנו - כל חובבי הכדורסל. אחר כך עברנו לשחק בבית ניר. הכביש המחבר בין בית גוברין לבית ניר היום היה דרך עפר באמצע השדות, והיינו נוסעים לשם עם טרקטור ועגלה. כעבור זמן נבנה מגרש כדורסל אמיתי, היום עומד לידו המבנה של "זיוה", ששירת אותנו שנים רבות. הקמנו קבוצה ושיחקנו בליגה האזורית. תקופה מסוימת שיחקנו, שלום לוי ואני, עם הקבוצה של בית ניר, עברנו לגת, שוב היתה קבוצה של בית גוברין, שלאחר זמן הצטרפה לנתיב הל"ה, שם שנים בהן הייתי מלך הסלים של הקבוצה. 3 שיחקנו באחד המשחקים שהיה נגד הקבוצה של גבעת ברנר

היתה בקהל אמא שלי, חובבת כדורסל מושבעת. כשקלעתי סל היא מחאה כפיים בשמחה. שכנתה למושב העירה לה - "מה את מוחאת כפיים, זה מהקבוצה היריבה." אמא ענתה לה -"כן אבל זה הבן שלי!".

- דוד הזמין אותי לבקר בבית גוברין. הגעתי באוטובוס, הדרך נראתה לי ארוכה ובלתי רותי נגמרת. לא ממש ידעתי לאן אגיע בסוף. ירדתי בשער, עליתי בעליה, שפעם כונתה "מעלה העייפים טיכו", ופגשתי את דוד הממתין לי. הלכנו לחדר שלו בשכונת הצעירים של היום. הייתי בהלם. שירותים עם מטבח באותו חדר קטנטן? שאלתי אם באמת ככה הוא חי...

- כשהגעתי לקיבוץ הסבירה לי דפי על המקלחת הציבורית. כעירונית לא גדלתי עם רחל ב. המושג "מקלחת ציבורית". אחרי העבודה בדיר לקחתי מגבת ובגדים נקיים ונכנסתי למקלחת.

כשנכנסתי היה הכל מלא אדים ולא ראיתי כלום. כשהתפזרו קצת האדים הייתי בהלם. ראיתי את החברות המבוגרות יותר בעירום (מבוגרות בנות בערך) ובאותו רגע החלטתי שאני לא נשארת 30 שם. התביישתי שאני רואה אותן כך. חזרתי לחדר והלכתי למקלחת בלילה כשלא היתה אף אחת. כך הייתי מתקלחת תמיד בלילה.

134