בית בונים בשנים, סיפורי חברים - קיבוץ בית גוברין

.19 תיכון בן בגיל חמש עשרה הייתי כתב נוער בעיתון "מעריב לנוער". בחופש הגדול חשבתי להקים חברה, שתשלב תרבות וטיולים ולא תהיה קשורה לתנועת נוער, או "חברה סלונית". פרסמתי מודעה בעיתון ולתדהמתי קיבלתי תשובות מכל הארץ. התייחסתי רק לתל אביבים וקבענו פגישה שהייתה ביום חם מאוד בגן העצמאות. , עם פרוץ מלחמת ששת הימים. תכננתי ללמוד באוניברסיטה 1967 את התיכון סיימתי בשנת העברית בירושלים. בין סיום התיכון לתחילת האוניברסיטה נשארו יותר משלושה חודשים. חבר טוב הציע לי להצטרף לגרעין שלו לשל"ת מוקדם בקיבוץ מצר. בשבילי זה היה כמו לנחות על כוכב אחר. גרנו ארבעה בחדר, עבדתי בקטיף תפוחים ובחדר אוכל, הייתי מעורב בתרבות של הגרעין והייתי מאושר. שם לראשונה אמרתי - "וואו, אני צריך לנסות לחיות בקיבוץ". באוניברסיטה למדתי מדעי המדינה. אחרי הלימודים התקבלתי לעבודה בבנק לאומי. יום אחד הגיעה אסתר לדלפקשלי. הופתעתי מאוד לראות אותה. החלפנו מידע ראשוני ובאותו יום התקשרתי אליה. התחתנו ברבנות הראשית. הכיבוד היה סנדוויצ'ים עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ. בתחילה גרנו אצל אמא של אסתר. מיד היה "קליק" בין מרגיט לביני. אהבנו מאוד אחד את השני. היא התייחסה אלי כמו אל בן. הערכתי מאוד את הדרך בה קיבלה אותי עם הנכות והמוצא התורכי. מרגיט היתה אשה מאוד כנה וידעתי שזה אמיתי. למרות היחסים הטובים זה לא פשוט לגור בבית של ההורים ומצאנו דירה קטנה לעצמנו. .1972 שנינו עבדנו והצלחנו איך שהוא לשלם את המשכנתא. בילי נולדה בשנת , שהוא יום 16.10.1973 במלחמת יום כיפור נפלו שני אחיי - דוד ז"ל אחי הבכור נפל בתאריך . זה היה שבר גדול. 8.10.1973 ורפי ז"ל, אחי הקטן, נפל בתאריך 26 - הולדתו ה מות אחיי העלה אצלי את הרצון לעשות שינוי בחיי. למרות שהתקדמתי יפה בעבודתי בבנק, לא ראיתי את עתידי בפקידות. שני חלומות היו לי, האחד להיות פזמונאי מספר אחד בארץ, מה שלא ממש התגשם, והשני לחיות בקיבוץ. הרגשתי שזה הזמן הנכון להתחיל פרק חדש בקיבוץ. אסתר לא התלהבה, אבל הסכימה לבוא אחרי. לאחר שבוע אורחות בבית גוברין, כנהוג אז, התלהבתי מהקיבוץ והחלטנו להצטרף. ראיתי בקיבוץ אפשרות לפתח את כישורי הכתיבה ולממש את עצמי. עד היום אני חושב שאין מקום כמו הקיבוץ, המאפשר לאדם להגשים את עצמו, אם רק ירצה. .1975 הגענו לבית גוברין בינואר עבדתי בלול עם שמואל ריקליס וזה היה גיהינום. לא התייחסתי לעצמי כאל נכה, ולא אמרתי כלום. גם שמואל לא ידע, כפי הנראה, אם לתת לי לעבוד, כאילו שאין בעיה, כדי לא להעליב אותי, או להתייחס למוגבלותי. אחרי חצי שנה בכל זאת השתנתה הגישה ועברתי לעבוד בהנה"ח עם רעיה ויהודית הורוביץ. אמנם חזרתי להיות פקיד, אך לאחר ההתנסות בעבודה פיזית, הערכתי מאוד את העבודה בישיבה.

66