לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

דברים יפים יש בחיים קיבלתי מאוג’ן כל כך הרבה דברים. אולי משום שמעולם לא ניסיתי לכבול אותו אלי, ואפשרתי לו את מידת החופש שבה רצה. במקביל גם אני נהניתי מאותה עצמאות בזמן שלא היה בארץ. כשנפגשנו היה לוקח אותי להמון טיולים מסביב לעולם. נסענו פעמיים בשנה לחוץ-לארץ, לארצות רבות, ולמדנו להכיר איש את רעהו על הצד הטוב ביותר. גם כשהיינו בארץ נסענו לנפוש בחמי טבריה או בים המלח. בכל שנה באוקטובר היינו יחד בארץ. לאחר ראש השנה ופסח היינו נוסעים לחוץ-לארץ. כל פעם נסעתי אליו לוינה, ומשם נסענו לכל מקום שלבי חפץ. מדי פעם היינו קונים מצרכים בוינה, ונוסעים לעשות ברביקיו בוילה שלו בהרים. לפעמים נסענו עד הגבול כשהרכב שלו על הרכבת, ומשם המשכנו ברכב לשבוע טיול בצ’כוסלובקיה, יגוסלביה, הונגריה או איטליה. נסענו כמה פעמים ליוון, וכן לאנגליה וצרפת, לספארי באפריקה ולתאילנד שבמזרח הרחוק. הגענו למקומות הכי יפים והכי יקרים. סעדנו במסעדות הכי מפוארות. יצאנו מיוון לשתי הפלגות באוניות גדולות ומפוארות. בשייט בילינו כל לילה באוניה, ובכל יום ירדנו לבקר באיים ובחופים שונים כמו קורפו וטורקיה. כל טיול תוכנן לשמונה לעשרה ימים. כיוונתי את חופשותינו כל שנה לתקופות החגים, וצירפתי גם את ימי חופשה שצברתי. היינו נפגשים באופן קבוע שלוש פעמים בשנה. פעמיים בשנה למשך שלושה שבועות בכל פעם, ופעם למשך עשרה ימים, בלי מחויבות מיוחדת מצידי. הוא כיסה את כל ההוצאות כולל הטיסות בכל החופשות. לא הזדקקתי ולא ציפיתי ממנו ליותר מזה. עבדתי בנאמנות במשך שנה, כך שמבחינה כלכלית עתידי היה מובטח. לקראת כל נסיעה התרגשתי מאוד. שמחתי 30 לחופשות שלא חלמתי שיפלו בחלקי. נהניתי מאוד וביליתי על הצד הטוב ביותר בכל רגע ורגע במהלך החופשות המשותפות שלנו. כשהגעתי לאוסטריה הייתי מתחילה בביקור אצל אחותו אילזה. היא אהבה אותי כאילו הייתי אחותה הקטנה. היא היתה מבוגרת ממני בכמה שנים, ועזרה לנו לתכנן את כל הנסיעות. בימים שלפני הנסיעה אוג’ן היה עסוק בחנות ואני הייתי חופשייה לטייל בוינה כאוות נפשי. הוא דאג לצייד אותי בכסף בשפע. אני מדברת גרמנית במבטא זר. תמיד ביקש שלא אומר שאני מישראל, כי עדיין נותר בו הפחד הגלותי. אני הבנתי אותו. בגלות לא נרפאים מהפחד. אני כבר לא פחדתי מהאנטישמיות. שלא בנוכחותו הייתי אומרת את האמת בגאווה: “אני מישראל”. לצערי אוג’ן חלה במחלה קשה, סרטן המעי הגס. הוא עבר ניתוח והחזיק מעמד עוד שלוש הוא נפטר בעירו וינה. הייתי לידו בבית החולים ברגעיו 1996 שנים. בתשיעי במרץ האחרונים. את דירתו בישראל העביר לי בירושה. את כל הכסף שהיה לו, יותר ממיליון דולר, תרם לצה”ל. הוא היה פטריוט בדרכו שלו. אהב את המדינה, אבל מעולם לא התרגל לחום ולמנטליות הישראלית. נפרדתי מוינה ומאוג’ן וחזרתי ארצה למשפחתי, אך לא נפרדתי מכל הזיכרונות היפים אשר נצורים בלבי.

109