לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

פורצת מלחמת אימה מלחמת העולם השנייה הכריעה את גורלנו וגורל העם היהודי. לאחר הכיבוש הסובייטי החריפה המלחמה. 1941 אי אפשר היה לחזור לרומניה, לכן נשארנו בצ’רנוביץ. בשנת 1940- ב הגרמנים כבשו חלקים נרחבים מאירופה, הביסו את הסובייטים והדפו אותם עד סטלינגרד. הקלגסים הנאצים גיבשו תוכניות להשמדת העם היהודי, ופתחו את תוכניתם בגירוש. כך התחילה הטרגדיה הנוראה של העם היהודי, של משפחתי, וגם שלי. ילדותי היתה מאושרת אך . שלוש השנים הבאות עברו עלי כמו היו 11 קצרה, קצרה מדי. היא הסתיימה בהיותי רק בת מאה שנה, וקיצרו את חיי בכמה שנים. לעיתים איני רוצה להיזכר בהן, אך זיכרונות התקופה הזו חונקים אותי ולא עוזבים לרגע. מחובתי לספר כדי שידעו על ההרג, על הרעב, על הימים השחורים בחיי ובחיי משפחות יהודיות אשר הושמדו על לא עוול בכפן. , והמלחמה התפשטה בכל 1939 ההכנות למלחמת העולם השנייה החלו למעשה לפני שנת אירופה. הגרמנים הגיעו עד לרוסיה הסובייטית. המנהיג הנאצי, אדולף היטלר, זמם לכלות ולהשמיד את כל היהודים שחיו באזורים שבשליטתו. לפי תוכניתו ריכזו בשיטתיות בסוף את כל יהודי האזור אצלנו בצ’רנוביץ, בתוך גטו שכלל כמה רחובות בתוך העיר. 1941 שנת סגרו אותנו שם מבלי יכולת לצאת. הגטו הוקף בגדרות תיל, חיילים חמושים וז’נדרמים. נאלצנו לענוד על הבגד טלאי צהוב בצורת מגן דוד, כדי להבדיל בין יהודים ללא יהודים. מי שלא ענד את הטלאי הסתכן בנפשו. כדי לרכז אותנו בגטו הוציאונו מבתינו ללא אזהרה קודמת, ללא יכולת להצטייד במספיק בגדים, כסף או צידה. בזיכרוני עדיין שמורה בהלת העקירה מהבית. אפילו את בובתי האהובה שכחתי בבית. בכיתי כי לא הבנתי במה פשעתי ולמה גורשנו? נעקרנו מבתינו, וצופפו אותנו בבתי זרים שלא הכרנו קודם, כך שבכל דירה שוכנו כמה משפחות. לא היתה ברירה, היינו חייבים להסתדר יחד כי היינו שותפים לגורל. מהגטו אסור היה לצאת. ליהודים אסור היה לעבוד, מפעלים של היהודים נסגרו, ועל הילדים נאסר ללמוד בבתי הספר. היינו תחת משמר ביום ובלילה ללא אפשרות לצאת מהמתחם הצפוף. מי שניסה, נורה למוות. בגטו המשפחות התארגנו יחדיו, והשתדלנו לעזור איש לרעהו. בתוך כל הבלאגן ששרר בגטו נערכו גם חתונות. אמא ארגנה חתונות של לולי עם רבקה ואדוארד עם לוטי, כדי שלא יהיו בודדים. אלו היו חתונות צנועות, אך לפי כל הכללים וכדת משה וישראל. השתדלנו לשמוח ולשמח גם בתנאים הקשים כי הרגשנו שהחיים חייבים להימשך. לולי היה מספיק אופטימי ביום נישואיו כדי להבטיח לי שהוא מתכוון לזכות ולרקוד גם בחתונה שלי. ואני הייתי אז בסך הכל בת עשר וחצי.

13