לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן
גירוש אכזרי כעבור כמה חודשים בגטו החל הגירוש הגדול. הוציאו אותנו מהבתים בשיירה גדולה, כמו עדר כבשים. החיילים והז’נדרמים האיצו בנו ‘מהר מהר’, והובילו אותנו לתחנת הרכבת. הגירוש בוצע ללא התחשבות מינימלית בזקנים, בנשים הרות, בתינוקות, בילדים ואפילו בנכים. העמיסו אותנו כמו בהמות על הרכבות. אי-סדר שלט בכל, ולכן הוקצבו לגירוש פחות קרונות מהנדרש. דחסו אותנו בדוחק רב בקרונות משא ללא שירותים, כמעט ללא אוויר, והחלונות היו מרושתים בגדר תיל דוקרנית. לאחר שדחסו אותנו פנימה בגסות ובחוסר אנושיות, סגרו את הדלתות ונעלו אותן מבחוץ במנעולים. זה קרה בתחילת החורף. הקור והגשם לא הקלו על המחנק הנורא שבקרונות. נסענו כך ימים רבים בעמידה, צפופים, כמעט דבוקים, דורכים אחד על השני, ללא יכולת לשבת וללא תנאים סניטריים. הדרך נמשכה בלי סוף, בחוסר ודאות מוחלט אודות הצפוי לנו. לא ידענו מהו היעד וכמה זמן עוד ניסע. אי הידיעה עשתה את המסע קשה עוד יותר, בלתי נסבל ממש. בדרך הייתי צמאה מאוד ולא היו לנו מים. למזלי ירד גשם חזק וטפטף מגג הקרון אל תוכו. שתיתי את הטיפות עם הלכלוך, החול והחלודה, כי לא יכולתי לסבול את הצמא. איני יודעת כמה ימים נמשך הסיוט אך הרכבת עצרה לבסוף. לאחר מעשה נודע לנו שהגענו לעיירה אתאקה בחבל בסרביה, בגבול עם אוקראינה, על גדות הנהר הגדול דנייסטר. רעש נשמע מבחוץ, והחיילים פתחו בפתאומיות את דלתות הקרונות. אוויר קר חדר בבת אחת פנימה, ואור סינוור את עינינו לאחר ימים רבים של שהות בחושך מוחלט. הז’נדרמים דחפו אותנו בגסות כדי שנקפוץ מהר מהקרון. כאשר דחפו את אמא היא נפלה ושברה את הרגל. זה היה נורא כי לא היה בית חולים במקום, ולא ניתן היה להסיעה למקום אחר. למזלנו היה בינינו רופא. הוא השיג קרשים וחבלים וקיבע במהירות את הרגל של אמא. נאלצנו להמתין ליד גדת הנהר, מפני שאי אפשר היה להעביר את כולנו מעבר לנהר ביום אחד. לא היו גשרים ולכן העבירו אותנו ברפסודות. בלילה סידרנו לאמא אלונקה משמיכות וכך הצלחנו להעביר גם אותה איתנו.
14
Made with FlippingBook Annual report