לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן
זוועות טרנסניסטריה גירוש היהודים למחנה הריכוז טרנסניסטריה באוקראינה התרחש בין ספטמבר לדצמבר. . אסור לשכוח את המחנה הזה. ראוי שיזכר לדראון 1941 אותנו העבירו לשם בחודש נובמבר עולם, כמחנה שריכז בתוכו את הסבל, המוות ודעיכת ימי הזוהר של היהודים מבוקובינה וממקומות נוספים במזרח אירופה. כשהגענו היינו תשושים מהמסע בדוחק בקרונות, בתנאים לא אנושיים. בנוסף שרר שם קור החודר לעצמות, ושלג החל לרדת. העבירו אותנו ברפסודה מעבר לנהר אל מוגיליוב, לתוך קסרקטין של מחנה צבאי לשעבר. שיכנו אותנו ללילה אחד ב’בתים’ ללא חלונות ודלתות. הרוח נשבה בפראות דרך הפתחים לכל הכיוונים. בבוקר השכם הוציאו אותנו לצעידה ברגל, בשיירות, בדרך לא דרך. צעדנו עייפים וקפואים בתוך השלג. את אמא נשאנו על הכתפיים. נאלצנו לזרוק פירטי רכוש רבים כדי שהידיים תהיינה פנויות לאחוז באלונקה של אמא. לאנשים רבים לא היה כוח להמשיך וללכת בדרך המתישה. במעלה הדרך להר אוזרינץ הגבוה, זקנים וחולים פשוט נפלו ולא קמו עוד. מי שמת בדרך נשאר מוטל לצידה. לא אפשרו לנו לקבור את מתינו. נאלצנו להמשיך וללכת. חילקו אותנו לקבוצות עבודה בכפרים, ללא אוכל וללא מנוחה. התחבאנו בכפר אחד יחד עם קבוצה קטנה של אנשים. למחרת הצלחנו לחזור למחנה במוגיליוב. חזרנו לקסרקטין שממנו גורשנו וחיפשנו דרך להימלט. מצאנו שם מבנה שירותים מלוכלך ומסריח ובו צוהר פרוץ, לא גדול, אך מספיק כדי להעביר דרכו גם את אמא הפצועה. אבא שבר והרחיב בידיו את הפתח. למזלנו השומרים היו רחוקים והצלחנו להתרחק. לאבא היה פתק כתוב באוקראינית ובו הסבר איך להגיע לבית משפחה יהודית שגרה מחוץ למחנה, וסייעה לרבים להימלט תמורת תשלום. השמועה על המשפחה הזאת עברה מפה לאוזן. ביתם היה קטן, חשוך ומדיף ריחות של עור. בעל הבית התפרנס מתפירת כובעים מפרוות עיזים. הוא החביא אותנו בחדר חשוך במרתף, עם מיטה ומזרן מסריח. אבא ואמא נשכבו בקצה אחד של המיטה ואני בקצה השני. אינני זוכרת איך נרדמנו. היינו עייפים ולא חשנו רעב וצמא. רק אבא נשאר ער ושמע אותי בוכה מתוך שינה. הוא העיר אותי בעדינות והרגיע אותי. אחר כך הרגשתי שהוא קופץ מהמיטה. כולנו התעוררנו מכוסים בפרעושים ופשפשים שנצמדו לעורנו. חבטנו בהם בנסיון להסיר אותם, והם קפצו שוב ושוב ועקצו ללא הרף. התגרדנו בכל כוחנו והשארנו על גופנו סימני שריטות, דם ועיגולים אדומים. ניסינו גם לנער את השמיכה אך כלום לא עזר. מרוב עייפות נרדמנו שוב. בשעת בוקר מוקדמת בעל הבית ביקש מאיתנו לעזוב כדי שלא יתפס מחביא אנשים. בדרך שיחדנו ז’נדרמים רומנים, וכך הגענו למחנה העבודה במוגיליוב.
15
Made with FlippingBook Annual report