לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן
מחנה עבודה בכפייה פגשנו שם מכרים שעזרו לנו להיכנס לאחד הבתים. גרו בו הרבה משפחות בצפיפות, אבל לפחות היה גג מעל לראשינו. בין האנשים גילינו גם את לולי ובקה, שאמא עזרה לחתן אותם בצ’רנוביץ, ועוד משפחות עם ילדים שלמדו איתי בצ’רנוביץ. המצב במחנה היה קשה מאוד, והרעב הציק לנו באופן קבוע. בתנאים קשים אלה ניסינו להיות ילדים ממושמעים. התנהגנו יפה והשתדלנו לעזור ככל שיכולנו. עזרנו לזקנים להביא מים מהבאר. שאיבת המים היתה משימה קשה ומסוכנת, כי הבאר היתה מוקפת קרח. נאלצנו לפזר עליו חול כדי לא להחליק. בנוסף הידיים נדבקו לידיות הברזל מפאת הקור, מה שגרם לקילוף העור מכף היד ולכאב נורא. עזרנו גם לנקות את הרצפות בעבודה קשה, שכן הרצפה היתה עשויה מטיט. מכיון שלא היה חשמל לתאורה, היינו מדליקים בלילה קניץ. זו עששית העשויה מקופסת פח קטנה ובה שלושה רבעים מים וקצת שמן. הפתיל היה עשוי מחוטים של שמיכת צמר. בבוקר הפנים שלנו היו מכוסות בפיח שחור, ועל כך היינו שרים ביידיש: כאמור משפחות רבות היו מכונסות באולם גדול אחד. סידרנו מיטות מקרשים ורגלי עץ. באמצעות שמיכות או סדינים יצרנו מעין פרגוד שיצר חיץ בין משפחה למשפחה. חיינו ללא תנאים סניטריים מינימליים. הסירחון היה נורא, ונטפלו אלינו כינים ופשפשים. היתה פינה עם דליים לעשיית הצרכים בלילה. הבושה והצורך בצינעת הפרט ניטלו מאיתנו. בבוקר היו כולם יוצאים לעבודות. אנו הילדים נשארנו באולם, ולפי תורנות היינו מנקים אותו. את הדליים רוקנו בבורות שהיו במרחק מאתיים מטר, ואת הפינה בתוך החדר ארגנו מחדש. אלו היו משימות קשות שאינן מתאימות לילדים. גרנו בבניין דו-קומתי, והחדר שלנו היה בקומה השנייה מול חצר המפעל. החזית פנתה לרחוב פולטבסקיה. בעורף הבניין היתה חצר גדולה מאד, ובקצה השטח פעלה מנסרה על נהר הדנייסטר. לשם נהגנו ללכת בסוף היום להתרחץ ולכבס את הבגדים. במקום סבון לכביסה השתמשנו באבנים בהירות שבחרנו במיוחד. בחורף התרחצנו בשלג כי הנהר היה קפוא. הקניץ שהיינו מדליקים בלילה שימש אותנו גם לשריפת הכינים מעל הלהבה. השתדלנו לשמור על ניקיון אבל זה לא עזר. מגיפות ומחלות קשות החלו להכות בנו. בכל יום מתו ממחלות ומקור הרבה אנשים. בבקרים עברו עם עגלות לאסוף את המתים לקבר אחים. לא ידענו לאן מובילים את העגלות, כי אסור היה להתקרב. את גופות יקירינו, אמהות, ילדים, סבים וסבתות, העמיסו בערמות כמו בולי עץ, זו על גבי זו בלי אבחנה. בכל בוקר ציוו עלינו להגיע אל המגרש למסדר ולחלוקה לעבודה. החיילים כלל לא התרשמו מהכאב שלנו. “דולק הקניץ גבוה וקצת נשרף, ומחר יהיו לנו נחיריים שחורים באף ...”
16
Made with FlippingBook Annual report