לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

הגרמנים נעזרו גם בחיילים רומנים ויחד שלטו באזור. הם היו אוספים את הגברים לעבודות כפייה לפי המקצועות הדרושים. לקחו אותם לבנות גשרים שנהרסו מהפצצות ולתקן מפעלים, טחנות קמח ומנסרות. הקימו גם בית יציקה לברזל בשם טורנטוריה שהעבודה בו היתה קשה מאד. שם עבד גם בן טיפוחיה של אמי, לולי. אבי עבד במבנה המנסרה שהשתייך למפעל בו גרנו. במנסרה עבדנו, נשים וילדים, בקילוף קליפות מבולי העץ. לאחר הקילוף נשלחו העצים לחיתוך לקרשים לצורך בניית גשרים מעל הנהר. יצרנו מחתיכות פח שפכטלים (מרית) כדי מעלות מתחת לאפס 25 שיהיה לנו קל יותר לקלף בעזרתם את העצים. אבל בחורף בקור של הידיים נדבקו לברזל. גם לבעיה זו אלתרנו פתרון - עטפנו את השפכטלים בסמרטוטים. קיבלנו אוכל פעם ביום, מרק תירס וחתיכת לחם קטנה. הלחם היה כמו בוץ, שחור ולא אפוי מספיק. אכלנו הכל עד לפרור האחרון כי היינו רעבים מאוד. היו ימים שהלכתי לטורנטוריה, אל לולי ששמר לי קצת מרק חם. אכלנו כל דבר שניתן היה לאכלו, אפילו סירפד רתוח וסלק בהמות, במטרה אחת - לשרוד. רצינו לחיות, להישאר בחיים, והרצון הזה היה חזק מכל. יוזמה ואלתור עזרו לנו לעבור תקופה קשה ונוראה זו. מדהים לגלות כיצד בן-אדם מצליח להמציא פתרונות שיעזרו לו לשרוד. בזמן הפנוי מעבודה אספנו עלי תירס ושערות תירס שהושלכו לזבל. את העלים ריככנו במים, ולמדנו את מלאכת קליעתם לקבקבים, סלים, מזרנים ושאר פריטי ‘רכוש’. אלו שימשו לסחר חליפין תמורת קצת מזון. מסמרטוטים היינו תופרות בובות, ושערות של תירס שימשו אותנו להכנת פאות עם צמות בלונדיניות יפהפיות. לא היה בכוחו של המצב הרע שאליו נקלענו לשנות את העובדה הטבעית שהיינו ילדים, וגם אנחנו רצינו לשחק עם בובות. למרות שהיינו ילדים צעירים הבנו שמחנה העבודה נכפה עלינו, ודרוש הרבה מאמץ כדי לשרוד. לא רחוק מאיתנו גרו איש זקן בשם אברהם, עם בת יחידה מבוגרת בשם בביקה. שניהם היו גבוהי קומה ורזים מאוד. הוא נראה כמו מלאך, עם זקן לבן, כיפה על הראש, וקול ערב ושקט. קראנו לו רב אברם. בביקה לבשה תמיד שחורים, הקרינה טוב לב ונהגה לעזור לאנשים. אחר הצהרים, כשאנו הילדים היינו חוזרים מהרחצה בדנייסטר, היתה בביקה מגיעה לבניין שלנו. היא היתה אוספת את כולנו אל הבקתה שלה, בודקת למי מאיתנו יש פצע ועוזרת לו לחבוש אותו בסמרטוטים, ומחלקת לנו מים חמים וסוכריות כדי להשקיט מעט את הרעב המציק. לאחר מכן היינו מתיישבים כולנו על שטיח שבביקה תפרה מסמרטוטים במיוחד בשבילנו, ומקשיבים לאגדות ולסיפורים מהתנ”ך מפי רב אברם. את הבנים הוא לימד להגיד ‘קדיש’. ילדים בבניין שלנו. השעות שבילינו בבקתה של רב אברם ובביקה היו יקרות לנו, 12 היינו שעות של שיכחה מהקור, מהרפש ומהמציאות המרה.

17