לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן

יתומה מאב

כעבור כשנה וחצי במחנה נלקח אבי עם עובדים נוספים למקום לא ידוע, ומשם לא חזר עוד. הוא נשלח למקום עבודה אחר. עד היום איני יודעת לצערי אפילו 1942 ידוע לי שבסוף שנת היכן הוא קבור. לאחר שלקחו את אבא העבירו אותנו מהמבנה במנסרה שברחוב פולטבסקיה לרחוב בולניצ’נאיה. המבנה שאליו הועברנו היה ממוקם בחצר האחורית של בניין חזיתי ענק. המבנה היה קטן ובו חדרים אחדים שבהם גרו כמה משפחות. בחצר היו אבני ריחיים גדולות, וגינה רחבת ממדים ובה עצים רבים. היו איתנו ידידים טובים וותיקים. אמא ואני גרנו , ועם עוד שלוש משפחות. הם הגיעו ממחנה 19 עם דודה יאטי האלמנה ובנה זיגי, שהיה בן נמרצ’יק שבאוקראינה. האווירה בינינו היתה טובה וידידותית ועזרנו אחד לשני. אספנו הרבה סמרטוטים מכל פינה ותפרנו מטפחות ראש, חולצות וציפיות, על מנת להחליפן במעט מזון. לאחר שהעבירו את העובדים ובהם גם אותנו למגורים ברחוב בולניצ’נאיה, המצב הורע מאוד. אפילו חלוקת מזון מאורגנת כבר לא היתה. נהגתי מדי פעם ללכת אל לולי במפעל בטורנטוריה כדי לקבל בצהרים מנת מרק. זה היה רחוק למדי בתוך המחנה, וכשחזרתי לביתן שלנו הייתי שוב רעבה. קרוב למבנים שבהם התגוררנו כעת היו עוד שני מבנים עם יתומים. לבודדים מהם היו אח , כולם מגולחי ראש. הקטנים היו מכוסי 15 או אחות. התגוררו שם ילדים מגיל רך עד גיל פצעים וכינים, וחולים בטיפוס ובמחלות נוספות. במבנים שלהם לא היו שמשות בחלונות ולא דלתות, והקור הנורא חדר פנימה. המבוגרים שהשגיחו עליהם חילקו להם פעם ביום את הג’ונדרה, המרק המימי, וקצת לחם שחור ולח שנראה כמו בוץ. רבים מהם לא החזיקו מעמד ונפטרו. בתנאים קשים אלה התגלתה לצערי תופעה מכוערת בין המשגיחים - הם היו גונבים מזון עבור משפחותיהם מהמעט שנועד ליתומים. מבין היתומים אימצנו אח ואחות, מוישל’ה ושרל’ה, שהיתה כולה עור ועצמות. השתדלנו להביא אותם כמה פעמים אלינו למבנה הקטן כדי להעניק להם חום אנושי ותחושה של משפחתיות. אמי ודודה יאטיקה תיקנו להם את הבגדים. לפעמים, כשהיה משהו לאכול, חלקנו איתם במעט שהיה. באותו מקום פעל ארגון סיוע כלשהו שאינני זוכרת את שמו, אבל אני זוכרת אדם בשם פופליקר וגברת אחת שהיתה לה בת בגילי. הם ארגנו תיאטרון ילדים וערכו לנו מבחן התאמה. אני התקבלתי יחד עם עוד כמה ילדים כשרוניים. לימדו אותנו שירים באידיש ובגרמנית שאני זוכרת בעל פה עד היום. דאגו שנקבל בגדים ונעליים, משומשות כמובן. הגברת שניהלה את התיאטרון תפרה לנו מנייר קרפ בגדים להצגות. עבורנו זה היה עיסוק נעים בשעות הפנאי, וקיבלנו גם תוספת לחם.

18