לראות ברכה בכל מעשיי - ברכה כהן
בפניו את כל הסיפור. כששאל אם יש לי הורים, ספרתי שאת אבי לקחו לעבודות כפייה ואמי נכת רגליים. אני בת יחידה, ואני פשוט רוצה לעבוד תמורת מזון כי במחנה לא נותנים אוכל. הוא הגיב בסלחנות וטוב לב. הוא הבהיר לי שעשיתי מעשה חמור ומצפה לי עונש. אבל בהתחשב בגילי הוא ביקש ממני להבטיח שזו הפעם הראשונה והאחרונה. בזכות התעוזה שלי, יושרי וכנותי, הוא נתן לכל אחת מאתנו כיכר לחם שלמה, קילו סוכר וממתקים. בנוסף צייד אותנו באישור בכתב, והורה לחייל רומני ללוות אותנו למחנה. אנחנו נשבענו לפניו שלא נספר לאף אחד ולא נחזור על הטעות. האמהות שלנו בכו כל היום כי לא ידעו היכן אנו. הן שמחו לראותנו, והשמחה גדלה עוד יותר כשראו את המצרכים שהבאנו. מיד התאספו סביבנו כל דיירי המבנה הקטן שלנו. ביחד אכלנו את הלחם ושתינו הרבה תה עם סוכר. זמן רב לא טעמנו ‘דליקטס’ כזה. אמי כעסה עלי מאד אבל לא הכתה אותי. הבטחתי לה שלהבא אומר לה לאן אלך. במושגים של זוועות טרנסניסטריה, המזל הטוב האיר לנו פנים באותה הפעם. לאחר השחרור מהגרמנים התחילו לחזור למחנה שלנו במוגיליוב אנשים מהמחנות הקרובים – שארית הפליטה. אז התחלנו לספר ולשמוע עוד על הזוועות, הרעב, הכאב והמחלות הקשות, ועל אובדן היקרים שלא הצליחו לשרוד - שנרצחו או נפטרו ממחלות ומרעב. היה קשה מאד לתפוס ולהבין את הזוועה. התחבקנו ובכינו ולא היתה לנו נחמה. כל שנות הילדות הכי יפות נגזלו מאיתנו על לא עוול בכפינו, ולא ניתן להשיבן. *** עד היום אני תמהה מדוע בין כל סיפורי הזוועה והסבל מתקופת השואה לא דובר גם על המחנות ועבודות הכפייה בטרנסניסטריה שבאוקראינה. כאחת מאלה שגורשו לשם וסבלו מאוד במשך שנים, זה מציק לי מאוד ולא מתקבל על דעתי. ***
20
Made with FlippingBook Annual report