האגודה למלחמה בסרטן - ביטאון לעובדי בריאות בנושא מחלת הסרטן והשלכותיה - גיליון 20 אוקטובר 2014

ביטאון לעובדי בריאות בנושא מחלת הסרטן והשלכותיה במה

שימוש בתרופות להורדת הסיכון לסרטן השד פרופ’ גד רנרט מנהל המרכז הארצי לבקרת סרטן שירותי בריאות כללית, מנהל המחלקה לרפואת הקהילה ואפידמיולוגיה מרכז רפואי כרמל והפקולטה לרפואה הטכניון, חיפה, יועץ האגודה למלחמה בסרטן

מבוא בעשורים האחרונים חל שיפור ניכר

להפחתת שיעור התחלואה, הן גם בעלות פרופיל תופעות לוואי נמוך מאד, משום שהן תינתנה באופן יזום לנשים בריאות, ולא כטיפול במחלה קשה ומסוכנת. התרופות שנדונו בהקשר ליכולת להורדת סיכון לסרטן השד הן: מודולטורים של רצפטור לאסטרוגן (טמוקסיפן, רלוקסיפן), חוסמי ארומטאז , אספירין, סטטינים, מטפורמין, וסידן. D ביספוספונטים, ויטמין מודולטורים סלקטיביים של הרצפטור לאסטרוגן ורלוקסיפן )Tamoxifen( טמוקסיפן הם שני מודולטורים סלקטיביים )Raloxifene( SERM של הרצפטור לאסטרוגן ,) Selective Estrogen Receptor Modulators( שהדגימו במחקרים אקראיים מבוקרים, יכולת למנוע סרטן שד פולשני בעל רצפטורים חיוביים. נמצאו הבדלים בין התרופות בעוצמת יכולת המניעה שלהן, וביכולתן למנוע סרטן שד פולשני גם בקרב נשים פרה-מנופאוזליות ולא רק בנשים פוסט-מנופאוזליות, כאשר טמוקסיפן נמצאה יעילה יותר מרלוקסיפן במניעת סרטן השד, ואף נמצאה יעילה גם בנשים פרה-מנופאוזליות. היקף הירידה בסיכון לסרטן השד שנמצא הוא של 7-9 מקרי סרטן לכל 000,1 נשים הנוטלות את התרופה במשך 5 שנים. לתרופות אלו אפקט מונע חיובי נוסף, כנגד שברים בעצמות (טמוקסיפן), או בחוליות עמוד השדרה (רלוקסיפן). במקביל ליעילותן, לתרופות אלו תופעות לואי מהותיות בדמות אירועים טרומבואמבוליים בהיקף של 4 מקרים ל-000,1 נשים שנטלו

טמוקסיפן ו-7 מקרים ל-000,1 נשים שנטלו רלוקסיפן. נוסף על כך, לנשים שמשתמשות בטמוקסיפן יש סיכון גבוה יותר לפתח סרטן רירית הרחם (5 מקרים ל-000,1 נשים), וקטרקט, מאשר לנשים המשתמשות ברלוקסיפן. משום שסדרי הגודל של ההגנה מסרטן וההיפגעות מתופעות לוואי משמעותיות דומים, SERMS בקרב נשים המשתמשות ב- יש לשקול היטב מי הן הנשים שלגביהן יש הצדקה להמליץ על טיפול תרופתי מונע מסוג זה. באופן טבעי נשים שנמצאות בסיכון גבוה יותר לסרטן שד פולשני (ושאינן בסיכון מוגבר לאירועים טרומבואמבוליים או שהיו להם אירועים כאלו בעבר), הן הנשים שהסיכוי שלהן להינות מהטיפול המונע גדול יותר. טיעון זה נמצא נכון הן במחקרים מבוקרים, והן במודלים מתמטיים, המצביעים על כך שעיקר התועלת נמצאה בקרב נשים שמשתמשות ברלוקסיפן בקבוצת הגיל 05-95, אז התועלת נצפית כבר בדרגת סיכון לסרטן השד של %5.3, בחמש השנים הקרובות. לגבי נשיםשעברו כריתת רחם, התועלת בשימוש בטמוקסיפן דומה לזו של רלוקסיפן, ומורחבת לנשים בגיל05-96 בסיכון גבוה (טבלה1). טיפול מונע באמצעות טמוקסיפן מתאים גם לנשים בגילאי 53-05, הנמצאות בסיכון גבוה מאוד לפתח סרטן שד. האפקט המונע נצפה במשך כ-3-5 שנים לאחר הפסקת הטיפול. בקרב נשים הנמצאות בסיכון רגיל, המוגדר בדרך כלל כסיכון של כ-%5.1 לחמש שנים ), אין יתרון BCPT (או ליתר דיוק %66.1 לפי בשימוש בטמוקסיפן או ברלוקסיפן, בכל גיל. חשוב לציין שסיכון הקשור לנשאות של ) אינו BRCA1 (במיוחד BRCA מוטציות בגנים

בהסתברות לתמותה מסרטן השד, שנבע בעיקר משיפור בשלב הגילוי של הסרטן - עקב המאמצים היזומים לגילוי מוקדם, ומשיפור בטיפול התרופתי שנשען על הכללה של תרופות, המבוססות על הבנה מעמיקה יותר של תהליכים ביולוגיים המובילים להתפתחות סרטן השד, שהתבטאו בזיהוי תת קבוצות ביולוגיות המהוות יעד לטיפול מכוון. עם זאת, לא חל שיפור משמעותי בשיעורי התחלואה בסרטן השד, אשר במרבית מדינות המערב נשארו יציבים ובמדינות פחות מפותחות ממשיכים לעלות בצורה משמעותית. עיקר המאמץ להורדת התחלואה מסרטן השד הסתמך על שינויים בהתנהגות, כולל שינויים בתזונה והשפעתם על גורמי סיכון כמו השמנת יתר, וכן על מדדים הורמונליים כמו גיל התחלת המחזור, התנהגות חברתית המתבטאת בשינוי בגיל הריון ראשון ומספר ילדים, מקובלות ההנקה ושימוש בתחליפי אסטרוגן בתקופה הפרימנופאוזלית. עם זאת, ההשפעה הנוכחית של שינויים אלו, בהחרגת ההשפעות המיידיות , לא הביאה לירידה HRT- של הפסקת שימוש ב המקווה בשיעורי התחלואה. זיהוי קבוצות הנמצאות בסיכון גבוה היא גישה עם פוטנציאל מניעה ניכר, שטרם מומש. מסיבה זו יש הגיון בזיהוי תרופות שלהן יכולת להורדת שיעור התחלואה. השימוש בתרופות נתפס על ידי האוכלוסייה כפשוט יותר מאשר הדרישה לשינוי הרגלי התנהגות ארוכי שנים, הדורשים גם תחזוקה ממושכת. תרופות בהן ניתן להשתמש למניעת סרטן בנשים בריאות שנמצאות בסיכון רגיל לתחלואה בסרטן השד, חייבות להיות כאלו שמעבר להדגמת יכולתן

46