סיפור חיי - סיפורה של בלה שיף

בלה שיף

כפר ביאליק דצמבר 2017

בלה שיף

י לידת 10.3.1925

אלמנת יוסף ורנר (ורני) מזה 24

שנה.

אמא לשני בנים : גדי ואורי.

מנ ישואים קודמים של כלתה דניאלה ז

סבתא ל 5 נכדים +2

וסבתא רב ל א נין אחד. בדרך. שני

- הבן גר ברח הכלני ביאליק בת ו

גדי

יליד 1951 עובד סוציאלי של הביטוח הלאומי. יוצא לפנסיה השנה

ילדים לו : עודד , יעל, ענת

3

+ נשוי לנוגה ילדה נועם

– עודד

גר בחיפה , סיים תואר שני בחקר המוח. עובד בהייטק

יעל – גרה בניו יורק נשואה ליוני . כלכלנית.

– ענת רווקה עובדת בת . "א בוגרת כלכלה. גרה בבאר שבע.

-אורי בן ממשיך בכפר ביאליק. גר בבית מעל בלה

האם.

היה נשוי לדניאלה נפטרה . ש

מנישואים קודמים של דניאלה : תומר ואיריס

2 ילדים להם : ארז והדס +2

– ארז נשוי

לדלית.

- הדס נשואה ליגאל בהריון ראשון .

ילדות

בלה נולדה בסוצ'בה בצפון רומניה

סוצ'יאווה, או שוץ – כפי שכונתה על ידי בני המקום. עיר - מחוז ברומניה. בין השנים 1348-1565 – בירת מולדובה. העיר סוצ ’ בה בדרום בוקובינה, חולשת על עמק שבו מתפתל נהר עם אותו שם. זאת עיר עתיקת יומין, והמסמך הראשון שבו נזכר שמה, מקורו משנת 1388 תחת שלטונו של פטרו מושט (Petru Muşat) שמשל במולדובה ( 1391-1375 ). מולדובה כישות עצמאית קיימת מהמאה ה -14 , והעיר ’סוצ בה היתה בירתה עד שנת 1564 . לאחר מכן הבירה הועברה לעיר יאסי .

בסוף שנת 1918 , אחרי מלה"ע הראשונה ולאחר 144 שנות שלטון אוסטרו - הונגרי, בוקובינה שבה להיות חלק מ"רומניה הגדולה". בוועיד ת ורסאי שהתקיימה ב - 1919 נאלצה רומניה להתחייב

להעניק זכויות אזרחיות שוות לכל תושבי המדינה, כתנאי להכרת המעצמות בסיפוח בוקובינה , בסראביה וטרנסילבניה. למרות זאת, המשיכה ממשלת רומניה להתחמק מהתחייבויותיה להעניק זכויות שוות ליהודים, וזאת אפילו אחרי שעיקרון שו ויון הזכויות ליהודים נרשם בחוקה החדשה של רומניה, שאושרה ב - 28 במרס 1923 . בקיץ 1940 נכנס הצבא האדום לבוקובינה ובסראביה והצבא הרומני נסוג בלי קרב משטחים אלה. ההסתה האנטישמית לפני הנסיגה, הימצאותם בשורות הצבא הרומני של אנשי קוזה וקודריאנו, השנאה והתסכול גרמו לרציחות אכזריות של יהודים. הזוועות לא פסחו על יהודי שוץ ובעיקר על יהודי . הסביבה אחרי שהצבא האדום שיחרר את טרנסניסטריה באביב 1944 והתקדם מערבה לעבר בסראביה ובוקובינה, התחילו היהודים ששרדו את תופת השואה לחזור הביתה. כיום רק מתי מספר של יהודים נשארו בסוצ'בה, רובם קשישים, חולים או כאלה שהגיעו ממקומות אחרים והתיישבו בה במשך השנים. מספר לא מבוטל הגיע לארצות המערב (גרמניה, צרפת, ארה"ב, קנדה וכו'). אך לרוב הגדול ששרדו את השואה התגשמה נבואת הנביא ירמיה "ושבו בנים לגבולם "

הורים

- רגינה רחל לבית גוטסמן ואבא – אברם אדולף גוט ה

אמא

ההורים הכירו בשידוך עי האח של האב , אוזיס, שהיה פ קיד בצרנוביץ ונשוי לבת הרב. אבי היה אמור לנסוע לאחותו במיאמי בארה " ב אבל ביטל בגלל השידוך...

. אסבת משפחה חסידית .זוכרת ,מסיפורי סבת , א שסבה הלך לבית

נולד בסוצבה, וגם אימו -

אבי

התפרנסה מ"סחר חליפין" מלח ומוצרים שונים , מאיסוף אגוזים ואפיית לחם והכנת

כנסת וסבת

א

אוכל שסיפקה לפועלים שעבדו בכבישים.

אחד משמונה אחים במשפחה. "השני

מהסוף".

אבי היה

האח הבכור, אוזיס ישעיהו שייקה , היה פרופסור לגרמנית. למד בגרמניה. נמוך קומה עם מבטא יני בוקוב שכולם צחקו ממנו. היה פקיד בנק גבוה בעל עמדה מכובדת בקהילה ובעיר. למד בחדר אידיש ועזר תמיד לשכנים. בעל בגרות . גוייס ב 1917 לביהס לקצינים באוסטריה . שם נפתח בפניו עולם חדש , מערב אירופאי, נוצרי, עם כל נימוסי השולחן.

אבי

" פרוילן (גברת

אמי , רגינה , לבית גוטסמן, היתה מצרנובי ץ. היתה לה מחנכת משכילה מבית טוב. " היתה

צעירה כדבריה) .

היו להם אדמות בכ

בבית 5 ילדים. 3 בנות , 2

פר.

בנים.

במלחמת העולם הראשונה, כשהיתה אמא בגיל 18 , ברחה המשפחה לוינה. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה המשפחה לבוקובינה וגרו בצרנוביץ.

כאמור האח של אבי ,שהיה פקיד בבנק במקום מגורי אמי רגינה, הפגיש ושידך בין . הורי

יש לי אחות אחת

רנטה .

ו נגר בילדותי , פרטי משופע, עם חצר במורד הגבעה. בבית בוידם שם תלו כביסה. הבית היה מרוצף בלוחות עץ שנצבעו בשמן. בקומה למטה היה מחסן מרתף 3-4 "ק מ מתחנת רכבת בסוצ' , בה

בבית

ליין.

כיתות בביס עממי ו 4 כיתות בתיכון. השכלה פורמלית.

בילדותי למדתי 4

תקופת השואה ( קלטת מצורפת . דברים מפי בלה)

הגרוש לטרנסניסטריה אוקטובר 1941

15 , באוקטובר , הגיעה ההודעה .

תב בהיותי

" תיפוף. על כל תושבי הקהילה לארוז מה שאפשר, ולהיות בתחנת הרכבת הקרובה , 3-4 מ "ק

נשמע

מחוץ לעיר, עד השעה חמש וחצי. "

ל" קחנו הכל בשקים(שקי סוכר). אחותי הכינה כתפיות ותפרה תרמילים מהשקים. תרמיל לכל אחד. לקחנו גם מזוודה אחת. בכי. הלכתי עם נעליים ישנות. זה היה בין ראש השנה לכיפור. כולם עלו . לרכבת אלפי יהודים שגורשו מבתיהם . משפחות מבוגרים ותינוקות. הועלינו על רכבת משא בקר צפופים בקרונות לא ידענו לאן. הורידו אותנו בתחנת אטאקי. כשקפצנו מהקרונות ,צעיר אחד מהמקומיים בא לעזור לי. התמונות עוברות לי בראש כאילו היום.

בלילה היה קר נורא. כולם יחד באולם. שמענו את רעש מי נהר הדנייסטר.

למחרת העבירו אותנו את הגשר למוגילב (מוהילב בבלארוס)

שם היו הגרמנים והרומנים .

.

נהיי ו הראשונים שעברנו. הפרידו בין בעלי מום לבריאים. נודע לנו שלקחו את בעלי המום והזקנים ושלחו אותם למחנה ושם נרצחו ולא נשארו בחיים.

נפגשנו עם האחיות של אבא. המשפחה נשארה יחד . אבא אמא אחותי והאחים של אבא.

הלכנו ברגל

גורשנו ממקום למקום צעדנו בשיירה , בלי מים בלי אוכל. מזג האויר קשה. אדמה

בוצית.

הנעליים נשארו בבו

ץ.. סת

, שלג הלכתי

ממוגליב גורשנו עי הגרמנים לפרומישניצה באוקראינה היינו 17 איש יחד. זוכרת חורף ,

ביער לאסוף עצים להסקה.

חיילים רומנים אספו אותנו והלינו אותנו ברפתות ריקות מפרות. , קר היה לא שרותים לא נייר , קמנו מוקדם בבוקר לא זוכרת מה אכלנו , לא אכלנו הרבה. כנראה שהיה לנו קצת כסף ואבא מצא מקום ללון אצל אישה אוקראינית בשם פלשקה , עם שני ילדים שבעלה גויס , גם האחות של אבא ובעלה .

עה איש בחדרון קטן. גב' פלשקה אמרה שאסור שאסתובב ביער...

שב היו

אחכ שוב הלינו אותנו ב רפת. אני זוכרת שבעלה של אחות של אבא נקבר שם. נשארנו 7-8 איש יחד. המשכנו לנדוד עם המטלטלין , בדרך התנכלו לנו, זרקו עלינו אבנים אבל נשארנו בחיים. היתה , חורף הצעירים הלכו לצבא הרוסי והמבוגרים נשארו בעיירה. רובם חלו והחלו למות מטיפוס . גם אמא חלתה אבל הבריאה. גם לי היה חום גבוהה הייתי חולה ב טיפוס הבטן. קיבלתי כאבים ברגל. הרגל התנפחה . פרונקל. הייתי רזה וחלשה. אחרי כמה שבועות נרפאתי. אבא חלה ונחלש . היו לו בעיות בעיירה הפכו בית ספר ריק למעין בית חולים. אמא בישלה שם. אני ואחותי עזרנו. קיבלנו תשלום לשני לחמים. לחם אחד החלפנו בעבור עשר ביצים. שייתן לנו יותר כוח. אני לא זוכרת איך תיפקדנו. תמיד יצא משהו שהסתדרנו. עובדה שנשארנו בחיים. קרו לנו ניסים. שמועה שישנם מגורשים נוספים מסוצבה בעיירה אחרת . רגורוט ש

היכו,

לב.

הגרמנים הובסו וברחו. הגבול היה סגור. הגענו לצרנוביץ והתארחנו אצל משפ' גוטסמן.

תמיד עזרתי בפרנסת המשפחה. עברתי את הגבול לצד הפולני למכור שמרים . יום חמישי היה יום שוק . היה מסחר הביאו תבואות ומכרנו סבונים. אחרי 3 וחצי שנים חזרנו לסוצ'בה. אולי זה היה פסח... לא היה לנו כבר בית. הדירות היו ריקות . הממשל דאג להכנ המשפחות. . יותר מאוחר החלו להגיע חבילות בגדים מאמריקה. כל משפחה קיבלה

סכום כסף

אני נסעתי ללמוד בביה ' ס חקלאי בבוקרשט. לימודי עברית ואנגלית. מידי פעם בחופשים הגעתי

הביתה.

חלק מהתושבים נסעו לאמריקה. חלק נטו לעלות לארץ.

העליה לארץ

מדוע החלטת לעזוב אחות והורים ולעלות לבד לישראל?

בסוצ'בה התחילו שידוכים. לא רציתי להשתדך. רציתי בגלל זה לעזוב את המקום.

יצאתי בכרכרה לתחנת הרכבת בבוקרשט. הכל סודר ואורגן דרך הג ' וינט והסוכנות והקהילה הרומנית. יחד איתי עלו 20 איש כולנו למדנו יחד בביה " ס החקלאי . הגענו לבולגריה. נסענו לנמל בבורגס . הרגשנו שנולדנו מחדש. התקלחנו במים וסבון. עלינו לאו ניה " גאולה. " באמצע הדרך האנגלים עצרו אותנו והעבירו אותנו כמו חבילות לאוניה שלהם. הפלגנו לקפריסין. אנגלים מול פליטים.

אוניה "גאולה".

1,388

מעפילים

האוניה נבנתה במקור לשימוש במשמר החופים של ארה"ב, תחת השם P a d u c a h . מפקד האוניה היה מרדכי (מוקה) לימון. מלווה נוסף היה חיים וינשלבוים (רימון). ה'גדעונים' היו מנחם קלר ובנימין ק לברש. רב החובל היה רודי פצ'רט ז"ל - אמריקאי לא יהודי שראה שליחות בהתגיסותו לעזרת מפעל ההעפלה .

היא יצאה מנמל בורגס בבולגריה ב -28 בספטמבר 1947 , כשעל סיפונה 1,388 מעפילים, וזאת למרות מכשולים וקשיים שהציבו הבריטים טרם ההפלגה. 'גאולה' והאניה 'מדינת היהודים' – שתיהן מהאניות "האמריקאיות" של המוסד לעליה ב' עם צוות שרובו מתנדבים יהודיים מצפון אמריקה – יצאו באותו יום מהנמל ועשו את דרכן בקרבה אחת לשניה עד אזור רודוס. כבר בצאתן ממיצר הדרדנלים לוו ע"י הצי הבריטי. התוכנית המקורית הייתה להעביר את מעפיל י 'גאולה' ל'מדינת היהודים' – הגדולה שבין – השתיים מול חופי הארץ. התוכנית ננטשה בשל הצפיפות הרבה ב'מדינת היהודים' ונתיבי שתי האניות פוצלו. 'גאולה' המשיכה לכיוון חיפה ו'מדינת היהודים' לכיוון ת"א .

-ב 2 באוקטובר השתלטו הבריטים על 'גאולה' וגררוה לחיפה. במקביל השתלטו הבריטים על 'מדינת היהודים' ואף היא נגררה לחיפה. רוב המעפילים גורשו לקפריסין וכמה עשרות לעתלית. מוקה לימון התחמק מהגירוש לקפריסין בדרך מקורית על ידי קפיצה למים מאנית הגירוש ושחיה בת מספר שעות לחוף הקריות .".

הגענו לקפריסין.

מחנה עם אוהלים ג דולים. אני וארבע חברותי מביה " ס היינו יחד באוהל. במחנה היינו 3 חודשים מאוקטובר עד סוף דצמבר. אני לא זוכרת הרבה משם , רק זוכרת שבתאריך כט' בנובמבר ה י יתה התרגשות ג דולה. גולדה מאיר הגיעה ודיברה א תנו באידיש ובעברית. בסוף דצמבר הוחלט להביא את הילדים ,מתחת לגיל 17 ,מקפריסין. אני עליתי עם תעודת זהות לא שלי ,בשמה של בחורה אחרת צעירה יותר ממני.שלא רצתה לעלות, קוסטינה חיה.

בארץ 1.1.1948

הפלגנו לנמל חיפה ב 31.12.47 ובתאריך 1.1.48 הגענו לנמל חיפה. שם חיכו לנו אוטובוסים. על כל מושב באוטובוס הי י תה מפית לבנה מנייר , 2 מנדרינות ולחמני י ה. הייתי נרגשת מאוד. לקחו אותנו לרעננה. לבית עולים. כעבור כמה ימים החלטתי לנסוע באוטובוס לתל אביב. הנהג שמע אותי מדברת עברית כל כך יפה ולא האמין שאני עליתי רק עכשו ארצה. היה לי 2 דולר שאמא נתנה לי פרטתי אותם. כל דולר 25 קניתי בזה חפי סת שוקולד.

גרוש.

בלה בימיה הראשונים בתל אביב. הבגד נקנה במשכורת הראשונה.

היתה לנו משפחה ברח הירקון. בת דודתי נסעה לשם כשעלתה בעליה בלתי לגלית. רח הירקון 126 . היו שם צריפים . התארחתי שם. הלכתי לעיריה ללשכת עבודה. הציעו לי עבודה ל 6 חודשים בניקיון בהדסה עד שאמצא את עצמי. מאוחר יותר עניתי למודעה שמחפשים מטפלת. עבדתי כמטפלת אצל משפחת פיק. לאחר פיטורי מצאתי עבודה אצל תינוקת שאמא שלה היתה בהתאחדות הרופאים. משפ' קפיליוק . המשכתי לגור ברח' הירקון. אחכ עבדתי במחנה יונה עם פצועים מהמלחמה שהביאו מכפר . עציון בתל אביב נשארתי שנה וחצי.

היכרות עם בעלי

בבית משפחת פיק היה עיתון בגרמנית. בקוראי את המודעות בעיתון

נערה. "

תה מודעה : " בחור מבקש להכיר א \ שהי

יהי ביניהן

היתה כתובת . התחלנו להתכתב. ואח " כ נפגשנו . כתובתו: כפר ביאליק. (פה בבית הזה..)

ב 29 יוני ב ו התחתנו. רני היה רפתן. אח " כ היו לו בעיות גב והוא עבר לגידול בקר והיה מדריך חקלאי מטעם הסוכנות . לא ידע תי לחלוב בתחילת הדרך. ועד הפנסיה ה יה לנו לול ו אני גידלתי תרנגולות ועגלים. זה היה חלק מהפרנסה. גרתי פה בבית יחד עם חמ תי. ו בשנות הששים אמא שלי הגיעה לארץ דרך וינה בעזרת הסוכנות. אני קיבלתי גלויה על הגעתה. "באחד מימי שישי עצר טקסי במרכז הכפר בעת שהלכתי לקנות חלה. הנהג שואל היכן גרה מש' שיף ? במונית ישבה א י שה קטנה ומצומקת .התרגשת י , אני מניחה שהייתי מופתעת ונרגשת .. לא כל כך זוכרת מה באמת הרגשתי . 1949

אמא שלי הגיעה לאחר חודש שאבא שלי נפטר. גרנו פה ביחד כולנו עם חמותי ואמי.

אחותי רנטה גרה ברומניה בבוקרשט בזמנו של צ'אוצ'סקו. יש לה בת אחת תמר והן הגיעו לארץ שנה לאחר אימא. בעלה (ממשפחת ספיר) ממנו התג רשה בבוקרשט (רק לצורך עליה) הגיע שנה אחריהן לארץ. גרו בקרית ים ג' . מאוחר יותר עברו לשכונת בבלי בתל אביב. רנטה לימדה באוניברסיטה גרמנית.

ב 23.11.1993 נפטר בעלי ממפרצת בכלי דם.

נפטרה אחותי רנטה בתל אביב.

לפני שנתיים ב - 2016

90 של בלה.

המשפחה ביו לדת ם הו

בלה ומירי דרור 1.2.2018

עד מאה ועשרים.

Made with FlippingBook - Online catalogs