תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

34

לחש הסכין

פתחתי את הארון. השתעלתי ונאנקתי מהאוויר המצחין שיצא מהארון, ו- אל תשאלו למה אבל הייתי מופתעת לראות שם שלד. כאילו, המוח שלי חשב , בואו נלך לבית קברות, נפתח ארון קבורה ובפנים נמצא ספרים, או משהו כמו מכונת זמן. בחנתי את השלד, ונראה שהוא לא נמצא שם המון זמן, עדיין היו שאריות על ערמות העצמות. בחנתי את השלד בחיפוש לרמזים לאן אני אמורה להמשיך, לבסוף שמתי לב לקופסת תכשיטים קטנה אחוזה בעצמות של היד המתה. לרגע היססתי לקחת את קופסת התכשיטים אבל אז ראיתי עליה את הסמל של רקדני הירח ושלפתי את הקופסה החומה-זהובה בעיטורי פרחים צבעוניים. הפכתי את הקופסה בידיי כדי למצוא איזו דרך מסתורית לפתוח אותה, לבסוף גיליתי שאני קצת רק צריכה ללחוץ על העיגול הבולט של הפרח באמצע. די, לא יכולתם לעשות את זה יותר מעניין, רקדני הירח?? בפנים מצאתי צמיד עשוי זהב שנראה מאוד ישן. ו-זהו. בלי שום מגילות או מכשירים. "אוי אני באמת ממש מתגעגעת אליהם" שמעתי קול מאחורי, ממש מעליי. הסתובבתי וקפצתי אחורה, מעליי עמדה נערה כבת שבע עשרה עם שיער גלי סגול עם קצוות שחורים ארוך. מכוונת לראשי טייזר מחשמל. ~ ♡ ~ "מי את ומה את רוצה מהקבר הזה?" דרשה הנערה לדעת, לא מורידה את הטייזר. "א-אני עקבתי אחר רמזים של רקדני הירח לכאן" אמרתי בלחץ וזחלתי אחורה מעט. "אה! יופי! פיו!" אמרה הנערה והורידה את כלי הנשק, "קשה להיראות קשוחה…" "מ-מי את?" שאלתי, עדיין לא מוכנה לבטוח בנערה עם שיער סגול שהגיחה משום מקום. "אה, נכון" היא אמרה, "אני אוליביה, אני חלק מרקדני הירח, אני שמחה סוף-סוף לפגוש אותך!", אוליביה הראתה לי שרשרת )מתוך מיליון השרשראות שלבשה( עם תליון גדול עם של רקדני הירח. ☮ הסמל לבסוף נעמדתי ויכולתי לראות את אוליביה בשלמותה. "אזזז" אמרתי, הסטתי את מבטי והסמקתי )וואו, היא הייתה ממש יפה ומגניבה( "אם מצאת אותי אני מניחה שלא אצטרך עוד לעקוב אחרי רמזים?" "כן," היא אמרה, "עכשיו נראה לי שנצטרך להתחיל ללכת אל האחרים, אני יכולה להסביר לך דברים בדרך.." תאמינו או לא, אבל כשהיא אמרה "ללכת אל האחרים" חשבתי שנלך ברגל, או שנסע במרכבה )גם די קיוויתי כי רגע לפני הסתובבתי שלוש שעות בבית קברות(, לא שנטוס על דרקון. "מ-מה זה?" שאלתי את אוליביה כשנעמדנו לפני דרקון גדול יפיפה בצבע כחול כהה ועיניים גדולות שחורות. "זה לורנס" צחקקה אוליביה וליטפה את הדרקון באפו, "עכשיו, נראה לי כדאי שנמהר" בלעתי את כל השאלות והדאגות שצפו בי וטיפסתי אחרי אוליביה על לורנס. ולאחר שתי דקות שתינו טסנו בשמיים שהשמש התחילה לעלות בהם. ~ ♡ ~