תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

42

החוט המקשר

כשנתן נכנס לקומה. טליה נעצרה במקומה, מנסה לעכל את המראה המוזר באמצע הלילה. ואז איריס קלטה אותה. המבט הכואב שנתנה בה היה כמו פטיש שניתץ את קיר ההבטחה שבנתה ועליו נשענה כל הזמן הזה, כשאורי נשען עליה. באותה שנייה שהבינה שאורי לא לא מרגיש טוב אלא לא מרגיש דבר. הוא איננו. מת. הימים הבאים היו כמו סיוט שהתנהל לנגד עיניה אבל לא נגע בה, כמו זרם של אירועים ששט לידה והיא מתבוננת מהצד איך הוא סוחף עמו את החיים שלה בלעדיה. אורי נפטר מקריש דם שנגרם מרסיס ששרט את אחד העורקים, זה קרה בשניות ולבו נדם. היא שמעה, כך היה נדמה לה, שגם נתן כבר איננו, אבל לא הצליחה למצוא בטשטוש שחוותה שום רגש שתוכל להביע. היא הייתה כל כך עייפה מלדאוג, מלעודד, מלנסות לשפר את המצב, מלהיות אופטימית. תנועת חייה פסקה עם לבו של אורי. לוויה, שבעה, בכי, ניחומים, הודעות בקבוצה, כדורים לשינה וקהות חושים. היא הצליחה לכתוב לאיריס שהיא משתתפת בצערה, שהיא לא יכולה לדבר אבל מבטיחה לחזור אליה כשתוכל. הנייד שלה צפצף שוב. "את גם יכולה להביא בגדים שאת רוצה לתקן, זה יכול להיות אימון טוב. איריס". היא זרקה את הנייד לעבר הכורסה שבצדו השני של חדר השינה, כיסתה את עצמה בשמיכה עד מעל לראש ועצמה עיניים. היא החנתה את הרכב בחנייה הגדולה שהלכה והתרוקנה. הורים אספו ילדים מחוגים, ממשיכים בחיים, כאילו הכול בסדר. והיא עדיין לא הייתה בטוחה שהיא מוכנה לזה. היא נשמה נשימה 18:26 השעה הייתה שטוחה, כי זה כל מה שהצליחה לעשות בתקופה האחרונה, יצאה מהרכב, לקחה את התיק שלתוכו זרקה מה שמצאה בבית והלכה לעבר הכיתה. היא כל כך פחדה מהמפגש עם איריס, שרק לא תחבק אותה כי אז היא תפרוץ בבכי ואז כולן ישאלו מה קרה והיא תהיה חייבת לספר ואז היא תהיה האלמנה של הקבוצה. אבל אז נזכרה שגם איריס אלמנה וניערה את עצמה. איריס ראתה אותה וחייכה, היא הנידה בראשה וסימנה לה על מקום פנוי ליד מכונת תפירה שנראה שידעה ימים טובים יותר. אף אחת מהנוכחות, חמש במספר, שהיו עסוקות בשיחה, לא התייחסה אליה. "שלום לכולן", אמרה איריס, והן השתתקו. "ברוכות השבות וברוכות הבאות לשיעור התפירה שלנו. אלינור, בתיה, סיגלית, רינת ושתי חברות חדשות: שני וטליה". טליה חייכה חיוך קטן ונדה בראשה לשלום וכולן החזירו לה חיוך גדול ואמרו יחד "ברוכות הבאות". , שעבר כל כך הרבה 21:30 שלוש השעות עברו במהירות, היא לא האמינה שהשעון הראה זמן בלי שחשבה על אורי. בתחילה סתם דפדפה בחוברות שהוצגו בהן דוגמאות תפירה שונות, לא לגמרי התעמקה, אבל מדי פעם שמה לב לעיצוב מעניין שחשבה שאולי יתאים לה. היא רשמה לעצמה מספרי עמודים ושמות דגמים בצורה מסודרת, בדקה איזה סוגי בד יתאימו והייתה מרוצה מעצמה. היא לא מיהרה ללכת, חיכתה שכולן יעזבו ונשארה לעזור.