תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

החוט המקשר

43

שתיהן שקטות. "מצאת משהו מעניין?", איריס שברה את השתיקה. "כמה דברים שנראו לי נחמדים, בדקתי מה סוג הבד וגיליתי שיש חנות בדים שני רחובות ממני." "יופי, בשיעור הבא נוציא גזרה ונתאים לך". "בשביל מה?" איריס הפסיקה לסדר והביטה בה. "בשביל האינרציה, בשביל שתעשי משהו נוסף". "נוסף?" "כן. חוץ מלחשוב על אורי. תעשי עוד משהו ואז אולי עוד משהו ועוד משהו..." "עד שמה? שאני אשכח אותו?" התפרצה ודמעות החלו לזלוג מעיניה. דמעות עלו בעיניה של איריס וטליה נבהלה. "את לעולם לא תצליחי לשכוח את אורי, זו הברכה וזו הקללה שלך. לא משנה כמה תנסי, כמה תספרי לעצמך שאולי עדיף שהוא לא סובל יותר, זה לא יעביר את הכאב. גם הזמן לא, דרך אגב, שום דבר לא יעביר את הכאב. אולי סמים אבל גם זה יהיה רגעי." איריס חייכה וקרצה לטליה והיא מצאה את עצמה בוכה וצוחקת יחד. "תודה ו... סליחה. על זה שלא באתי לבקר אחרי שנתן.." לא הצליחה להשלים את המשפט. "את לא צריכה להתנצל. אני שמחה שיצא לך להכיר אותו וליהנות מהבדיחות המטופשות שלו, ואני מעדיפה שיזכרו אותו כך." הן חזרו לסדר את החדר. "זה נחמד פה, החוג הזה." איריס חייכה. "הן פה הרבה זמן?" "אלינור הכי ותיקה, כבר שלוש שנים וחצי. בתיה וסיגלית הגיעו יחד לפני כמעט שנתיים." טליה הנהנה. "אלינור תופרת רק בגדי ילדים?" עכשיו, אבל מבחינתה הוא תמיד 7 "כן. זה מנחם אותה. הבן שלה היה אמור להיות בן יישאר בן שלוש". טליה פנתה בבת אחת לאיריס שהביטה בה בזהירות. היא לא הייתה בטוחה שהיא מבינה. "כל אחת כאן איבדה אהבה גדולה. הקבוצה הזו נועדה לחבק ולהכיל וגם לשתוק. זה החוט המקשר בינינו", אמרה איריס בחיוך עצוב. דמעה בודדה זלגה במורד לחיה של טליה והיא חייכה בחזרה.