תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

2024 - יוני 13 תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - השנה ה

73

'יום אחד אִיתָּהּ' סיון כהן גוילי – העוגן

יום אחד אִיתָּהּ )איתמר( הפך לצמחוני. מה אגיד לכם? גרילמן שהופך ביום בהיר אחד לצמחוני זה משהו שגורם להרים גבה. את אִיתָּהּ אני מכיר מגיל אפס, אמיתי, מגיל אפס, האימהות שלנו ילדו אותנו מיטה ליד מיטה. מאחורי וילון מספר אחת שכבה פשוקת רגליים גיטה מנדלוביץ', אמי שתיבדל לחיים ארוכים, וזו לידתה הרביעית. אמא הייתה אישה גוצה ולבנה כמו הירח, עם ריח קבוע של ספרים ישנים והבל פה של יום כיפור. אחיי, שלושת אחיי הגדולים, חיכו בבית של סבתא לשובה של אימנו עם הפרחח הקטן -הלוא הוא אני, ולו רק כדי לקבל הפוגה מהמכות שחטפו מסבתא זיכרונה לברכה. אבל מה אני קודח על ניצולת שואה גחמנית ורשעה, שאהבתה להכות ילדים קטנים השתוותה לאהבתה להכין לפתן תפוחים חמוץ, וזו הסיבה שהיו לכולנו שיניים מחוררות מעששת כבר בגיל היסודי, ולעיתים גם צלעות שבורות. נחזור לבית החולים סנט ג'וזף בירושלים, כי מאחורי וילון מספר שתיים גנחה מכאב רחל )רשל( עמרני, אמא של אִיתָּהּ שנולד בשם איתמר אליהו עמרני. אוצר קטן במשקל נוצה, אח קטן לסיגלית רות עמרני ועתיד להיות אח גדול ליערה וליאת אחיותיו שיבואו אחריו. לחדי הבחנה שביניכם, לאחיותיו הקטנות של איתה לא היו שמות אמצעיים כי את שתי הסבתות המתות האחרות, שני ההורים שלו לא סבלו ולכן החליטו להתריס )גם מדובר בתחילת שנות התשעים אז בכלל הפורענות הייתה באוויר( ולקרוא להן בשם אחד ויחיד. חדשניים וייחודיים הרגישו רשל ועמי עמרני כשליאת ויערה נולדו, ועתידים הם להיות סבא וסבתא לתפארת לכל נכדיהם. עמי הוא סבא שכזה שלוקח על הכתפיים ומסיע לחוגים ורשל, שלפעמים אני שוכח לקרוא לה בשמה הַמְּﬠֻבְרָת - רחל, היא סבתא שמבשלת באהבה, מאכילה ומחבקת בכל הזדמנות ואפילו טסה עם נכדותיה לטיולי בנות מצווה להולנד וצרפת. משפחת עמרני תהיה מפורסמת מסיבות פחות משמחות בעתיד, אבל אני מקדים את המאוחר. אִיתָּהּ ואני כמובן לא נהיינו חברים כבר בבית החולים שכן אמא שלי ואמא שלו לא הכירו, הן רק חלקו צווחות של קרעים ודימום מוגבר ויציאת גוף זר מפתח קטנטן. אם תשאלו אותי זה החיבור האינטימי ביותר שיש, ובגלל זה חשוב לי להסביר לכולכם שאנחנו חברים עוד מרגע הלידה, אבל בפועל זה לא היה בדיוק ככה. אמא גיטה היניקה אותי מאחורי וילון סגור ואמא של איתה היניקה את איתה במיטתה והן למעשה לא החליפו מילה. המבקרים של אמא היו למעשה מבקר אחד- אבא בלבד, שהיה אומר ביידיש "װאָס האָבן די דאָזיקע הילכיקע לײַט זיך צו פֿרײדן. טאַקע גרויס חכמה צו געבן געבורט" שזה בעממית- מה יש להם לרעשנים האלה? מה הם שמחים כל כך? ממש חוכמה ללדת. ואמא עם ההבל פה כיפור שלה הייתה סותמת את הפה, אולי בגלל זה הבל פיה היה מסריח, כי המילים מתו ונרקבו לה בפה במשך שנים. ורשל מצידה, אירחה כמו בארמון פרס את בני משפחתה בזה אחר זה, בקבוצות, בחמולות, ביחידים ובבדידים- מפעוט עד זקן עלו לרגל לבקר את אמא של איתה ושתי הנשים מעולם לא החליפו מילה. אז איך אנחנו מכירים? הייתי עד שלו ברבנות כשהוא הגיע להתחתן עם הדס. ב- י"ב בשבט קפא לי התחת מחוץ לרבנות הר גילה, ששם הועסקתי, או יותר נכון נודבתי עם טייטל, לקבוע מועדי חתן-כלה. התפקיד לא דרש הרבה: שאלות בסיסיות ששואלים את הזוג, הכנסת עדים, שאלות בסיסיות ששואלים את העדים, מידע עבור הכלה ווידוא טבילתה במקווה ולאחר מכן, לאשר כדי שהאנשים היותר חשובים, הלוא הם הרבנים, יוכלו לקבוע תאריך אי"ה ולחתן את הזוג הצעיר והנרגש.