תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

74

יום אחד איתה

כשאיטה והדס נכנסו, ראיתי מיד שהוא צעיר מאוד, תהיתי אם הוא צעיר ממני, והנה הוא עומד להיכנס תחת חופה וקידושין בעוד אני מסיים את הסיגריה השנייה הבוקר, כשאדי הבל פה נושפים את השאיפה האחרונה לפני שאני עולה לעמדה שלי. איתה, הדס ואני עלינו יחד במעלית לקומה השלישית ברבנות, יצאנו שלושתנו מהדלת האוטומטית והלכנו לכיוון התא שלי. "אתה הרב צביקי?" איתה התעשת "אני עוד לא רב, תודה ומחילה, אני רק רשם של הרבנות, אתם, לאיזו שעה נקבע לכם?" "לשמונה בבוקר, ביקשנו הכי מוקדם שיש" "אכן גורל. ואני שלכם. תנו לי כמה דקות ואקרא לכם להיכנס". ממש כאילו יש לאן להיכנס, מדובר בסך הכל בלהזמין אותם לפסוע שתי פסיעות לכיוון החלון הלא כל כך שקוף שיוצר אווירת מבדק ביני לבינם. "איתמר והדס, מוזמנים לגשת" קראתי ברוב חשיבות עצמית, כי מה עוד נותר לי לעשות מאשר להתחיל את היום בחשיבות עצמית? האם זה מה שייחלתי לעשות במקום להיות בישיבה מפוארת ללמוד להיות רב כמו חבריי? לא. אבל זה לא היה בשבילי, להיות רב, הכוונה. היה לי מה שהיום נקרא הפרעת קשב וריכוז ופעם קראו לזה 'צביקי מבקש עוד מכות נמרצות על הישבן כי אם יכנסו מכות, תכנס גם תורה' רק ביידיש, שזה נשמע יותר לגיטימי ונכון. אז חטפתי פה ושם, ושם ופה, ואצל סבתא, ובישיבות שהועפתי מהן ואז חבר של אבא, רייב לאון לקח אותי תחת חסותו ונתן לי את העבודה הזו ברבנות, שאומנם לא משלמים לי ואני קורא לה עבודה, אבל זה רק כי אני מאמין שיום יבוא וייצא ממני משהו. נחזור לחלון הלא שקוף ולשתי הדמויות, איתה הצעיר בן התשע-עשרה, ונערתו הדס. נראתה כמו בובה בביבר זכוכית, עדינה, שברירית בעלת שפתיים מלאות ועור חיוור. אני לא בטוח אם שמעתי את הדס מדברת באותו יום כי איתה דיבר בשביל שניהם אבל בטוח אני שקולה הוא כדמותה - דק ופריך. כבר בשלב השאלות היבשות מה שנקרא, איתה ואני הבנו שנולדנו באותו יום, באותו בית חולים. כששאלתי אותו באיזה שעה הוא נולד, איתה חשב שזו שאלה מכשילה וחשובה, מהשאלות המחייבות אותו לדעת את תשובותיהן על מנת לאפשר להם להתחתן, אז ביקש להתקשר לאמא שלו מהטלפון בסניף. הסכמתי כי חשבתי שמה כבר יש לי לעשות בשעת בוקר כזו מלבד לתת לו להשביע את רצונו לשאול את אימו ולתת לי תשובה. שוב, מנה גדושה של חשיבות עצמית. בחתונה של איתה לא הייתי. הוזמנתי מנימוס אבל בשלב הזה לא הגעתי כאורח לחתונה של חילונים אלא כעוזר או נושא כלים לרב המחתן. איתה הרגיש שהוא חייב לי טובה תחת טובה שכן אחד מחבריו איחר לקום ולא הגיע לתת את עדותו, ולאחר שהובהר שאני ואיתה שנינו נולדנו באותה שעה, הרגשתי שותפות גורל עם הצעיר בגילי והסכמתי שאשמש לו עד ליהדותו וכוונותיו הטהורות. איתה התרגש, אחז בידה של הדס ונישקה, אולי דמיין שזו ידי שם שמחזיקה אותו, ושמח כל כך שנפלט לו "אתה חייב לבוא לחתונה אם ככה, תבוא, תשמח איתנו" אבל לא באתי. הפעם האחרונה שאראה את איתה תהיה ביום שהפך לצמחוני אבל לא נרוץ מהר, פּאַמעלעך, לאט לאט. החתונה ממה שאני מבין הייתה המולה גדולה של המשפחה של איתה וקומץ בובות חרסינה שייצגו את משפחתה של הדס ארוסתו. משפחתו המצומצמת בלבד יכלה למלא אצטדיון ולכן חגג הזוג את חתונתו באולמי ההיכל, בחמישי בערב, כשאורחיהם נפלטים אל חום האולם מתוך הקור הירושלמי שחודר לעצמות ולנשמה. הרב שחיתן אותם היה רב מוכר וסדרתי ברבנות, כזה שניאות לקחת כל חתונה כל עוד מחכה לו צלחת גדושה מטעמים וקצת כסף כיס, לצדקה כמובן, לצדקה. כשנה אחר כך איתה, נטול הדס, מצא את דרכו שוב לרבנות לחתום על מסמך פירוד