תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

76

יום אחד איתה

כחלקת קבורה, חיכיתי לאיתה שהודיע שהוא מתעכב. לא באמת חשקה נפשי לשמוע את הרב הפופוליסטי שהולך טוב עם יין לבן ומבט מתנשא של צעירים תל אביביים שפוקדים את המקום, אבל ידעתי שזה הגשר שלי לאיתה. מקום אמצע ביננו שהוא ירגיש עם בני עמו ואני ארגיש איתו. איתה הגיע באיחור של רבע שעה כולו נמהר ופולט אדי קור, ונעמד מולי. "נכנס?" איתה שאל, כמה פשוטה הייתה שאלתו. "אתה יודע מה אפשר לעשות במקום?" שאלתי כחבר משכבר הימים. "מה?" "אולי נלך לשתות משהו? יש פה למעלה במדרחוב בית קפה נחמד שהיה משמש כסט לסדרה מצליחה ישראלית, בית קפה מנזה, שמעת עליו?" "לא, לא שמעתי" "בוא ידידי, זה ממש כמה מטרים פה במעלה במדרחוב, אולי תצליח לזהות על איזו סדרה אני מדבר" "אני לא רואה טלוויזיה" איתה ענה "האמת שאין לי טלוויזיה בבית" הפתיעה אותי התשובה הכנה שלו, כמו רצה שאתן הצצה אל תוך ביתו החשוך ללא מסך מרצד, רק הוא שכוב על הספה בגרביים מחממות ובוהה בתקרה. "מה לך ולטלוויזיה?" איתה שאל. "שום דבר. זה שאני חרדי לא אומר שאני לא מעודכן ברכילות העדכנית או באי אלו סדרות" הבטתי בו, הוא כמוני היה מופתע מגילוי הלב. חילונים רבים נוטים לחשוב עלינו החרדים מחשבות מוטות, בגלל כל השמועות או הסרטים המוגזמים שמשדרים להם, שאוכלים להם את המוח על כמה שאנחנו מנותקים, שונים, אך בפועל כולנו בשר ודם, בני אנוש שמונעים מאותם דברים - הרצון להתרחק מסבל ולהתקרב אל עבר עונג. אין בי שום שוני באותה המידה מכלב אשר מבקש את ליטופי בעליו בסוף יום, עונג וסבל, ספירלה של תענוגות אל מול הסבל שהן גורמות. האמת הפשוטה היא שבני הקהילה שלי למדו לאמץ את הסבל כמנת חלקם מבלי לעבור את המסע המפרך שיש אל מול תענוגות החיים, הם או אנחנו, יותר נכון, למדנו שאם בין כה וכה התוצאה היא מידה רבה של סבל בלתי נמנע כדרך לנסות להגיע לאושר רגעי, אזי נעדיף את הסבל המתמשך בהבנה שהאושר שלנו בעולם הבא יהיה נצחי. איתה הבין אותי ואני אותו. "אתה יודע שאני גר פה עכשיו, ממש קרוב" איתה מלמל "אני שוכר דירה קטנה באחת הסמטאות מאז..." ולא המשיך. "ואיך הלב שלך והראש שלך מתאקלמים לדירה הזו החדשה?" שאלתי אני. "הראש שלי יודע שזה הדבר החכם לעשות, היא פירקה אותי" ראשו הביט מטה כמו סופר את מרצפות הבטון הכעורות של ירושלים. "והלב, מה הוא אומר?" "אתה רוצה אולי לבוא אליי לרגע? האמת שאני אשמח אם תוכל כזה לעזור לי, אפילו את המזוזה עוד לא הספקתי לשים" ובאיזו נחישות סובב את רגליו לכיוון ימין, לירידה אל מדרחוב המוביל אל ביתו. הריח בדרך לבית של איתה עתיד לפעול עליי בצורה גופנית. ראשית, הבטן שלי מתהפכת וגלים קטנטנים מפכפכים בתוכה, כתפיי נמתחות לאחור כמו קוראות תיגר, כמו מפצות על