תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024

8

השריקה האחרונה

הוא המשיך לכבות את המנורות ולהתקדם בצעדים כבדים ואיטיים. נשמע צליל ירייה ואפריל )אחר כך גיליתי שזה היה שמה( נפלה. חיכיתי שהרוצח השורק יעזוב את הרחוב, את זה הוא עשה במהירות, אך זה הרגיש כמו נצח. רצתי אל אפריל, אבל כל מה שהיה שם זה גופתה, המוטלת על הרצפה. התקשרתי למשטרה וסיפרתי להם בקצרה מה קרה, וניידת הגיעה לאסוף אותי לביתי. המפקד שלי התקשר אליי ואמר שאם איני רוצה להמשיך לעבוד בתיק הזה, אני יכולה להפסיק. יש לי את כל חג המולד להחליט, ואם ארצה גם עוד זמן מה לאחר מכן. בלילה לא הצלחתי להירדם. הסתכלתי על התקרה ורק חשבתי על כך שמותה של אפריל הוא באשמתי. הרי היה ברור לי שהרוצח השורק הגיע אליי, והיא במקרה הייתה באותו הרחוב, ואני אפילו לא יצאתי מתוך השיח כדי שהוא יראה שהיא איננה אני. ידעתי, שכנראה, הוא היה יורה בשתינו אם היה רואה אותי, אך עדיין הרגשתי אשמה. כל הלילה המשכתי לחשוב על מה היה קורה אילו לא הייתי שם, אילו אפריל לא הייתה שם ועוד הרבה אפשרויות לדברים, שהיו קורים אילו משהו היה שונה. אפריל , ושמה היה 27 בבוקר פגשתי את הוריה של אפריל, שסיפרו לי מעט עליה. היא הייתה בת אפריל סדקט. אפריל הייתה ברחוב בדרכה אליהם לערב החג בשעה מאוחרת. גם היא התנדבה לסיים בעבודתה משמרת בשעה מאוחרת, כדי שאחרים יוכלו לסיים מוקדם וללכת לערב החג. גם אפריל ומשפחתה היו אמורים לחגוג את ערב החג, אך לאפריל היה חשוב שגם אחרים יוכלו להיות עם משפחותיהם, ולכן קבעה עם הוריה ערב חג מאוחר. בלילה שלאחר מכן לא הצלחתי להירדם מוקדם. שוב הסתכלתי על התקרה, והפעם חשבתי מה היה קורה אילו אפריל לא הייתה מתנדבת להישאר מאוחר. מה היה קורה? ואז חשבתי מה היה קורה אילו אני לא הייתי מתנדבת להישאר מאוחר. האם הרוצח השורק ידע מתי אני מסיימת? ואם כן, כיצד? ההאשמות הפכו לשאלות ולתהיות, ולבסוף נרדמתי. למחרת בבוקר הבנתי שהרצח של אפריל לא היה באשמתי אלא באשמת הרוצח השורק, והחלטתי שאני חייבת לתפוס אותו, ובקרוב! כבר באותו היום הלכתי לחנות הציוד המשרדי לקנות עוד מחברת. אני הולכת לברר כל פרט קטן ולכתוב אותו, ובמחברת שלי עומד להיגמר המקום. נכנסתי לחנות הציוד המשרדי, ושם הסתובבתי בחיפוש אחר מחברת כחולה כמו המחברת שיש לי. חיפשתי בחנות עד שהגעתי למדף של המחברות, ושם בחרתי מחברת. לא הייתה מחברת כחולה, אז בחרתי מחברת אפורה. כשהגעתי לקופה, המוכרת לקחה את המחברת, בדקה את המחיר, ואז שילמתי והיא אמרה: "יש לנו עכשיו מבצע. אם קונים מחברת, מקבלים פנקס ובו פתרונות לבעיות בחיים, רוצה?" אף שהייתי משוכנעת שאני לא אמצא בפנקס הזה שום פתרון לבעיה הכי גדולה שלי – הרוצח השורק, החלטתי לקחת את הפנקס, שיהיה. "כן, תודה" עניתי ולקחתי את המחברת והפנקס. בדרך הביתה הסתכלתי על הפנקס, פתחתי אותו וקראתי את העמוד הראשון: "אינכם מוצאים את המפתח שלכם? בדקו בכיסים, בתיק, שהייתם איתו לאחרונה, על השולחנות בבית ובמנעול". המשכתי לקרוא, ושאר העמודים נראו בערך כך. סגרתי את הפנקס וקראתי את המשפט הכתוב על גבי הכריכה: "לפעמים לבעיות המסובכות ביותר ישנם הפתרונות הפשוטים ביותר". "איזה בעיות מסובכות"? תהיתי, ולפתע הרגשתי שנורה נדלקת מעל ראשי, או שבעצם היא אינה נכבית. הפנקס הזה, בעל הבעיות הפשוטות והפתרונות הברורים, פתר את הבעיה הגדולה ביותר שלי! חזרתי הביתה, ומיד התקשרתי אל המפקד שלי. "אני ממשיכה עם התיק"! קראתי בטלפון, "את בטוחה שאת מוכנה לזה"? המפקד שלי שאל, "כן", עניתי "ואפילו יש לי דרך לגלות מי הוא הרוצח השורק"!