תחרות הסיפור הקצר של עמק חפר - תשפ"ד 2024
90
נו סבתא! אפשר?
- טוב, אבל רק דקה, להראות. רגע אחד ואתה מחזיר לי" 'לא אשבור את התדמית שהוא משקם אל מול חברותיו מהגן'. 'ובכל זאת אני בלחץ. שלא במקרה, חס וחלילה אתפס, אם הבת שלי בדיוק עכשיו תצטרף, תגיע ותראה בחולשתי'. מיואשת מעצמי. שוב ללא כוחות. שוב נאלצת לשים גבול. מציצה בדאגה, שוב ושוב לצדדים לוודא שאני לא נתפסת. מחפשת את הכוח להפעיל הוראה המציבה גבול. טוב, עכשיו די! הראלוש. להחזיר לי, עכשיו! את הנייד". הפספוס, מנסה למשוך עוד קצת את הזמן. זו הפתעה עבורי. הוא מגיע ובא מאי שם, מתוך תוכי, הטון אותו רציתי- ההחלטי, חד משמעי, וברור, שיש בו את הנימה המוכרת לי מילדותי – כשאבא אומר לי: "כי ככה אמרתי!" ואין מה להתווכח. אמרתי וזה מה שעכשיו יקרה. - הראלוש, יקר של סבתא, עכשיו אתה מחזיר לי את הטלפון. פשוט די!. ועכשיו. וואו, זה עובד. הצלחתי. זה היה זה., משתכנע. מעקם אומנם את פרצופו המתוק, רוקע קצת ברגל, בתוספת אוף מצלצל, אבל, מגיש לי ליד את המכשיר וחוזר להשתעשע עם חברותיו בתרגילי מתח על הסולם. הייתי כבתוך חלום. הצלחתי. גילי סיימה את המנה המתוקה שלה ומצאה את עוזי כפרטנר לנדנדה בשניים. תחושת הקלה. הרגשת ניצחון. הצלחתי. זה קרה הפעם, התגייסתי. אם קרה פעם אחת זה יכול לקרות שוב. הרי אני יודעת שנכונו לי עוד אתגרים של "יש גבול". עוד אמעד ואפול, אקום ואמשיך! אני אתמודד, עוד אשים גבולות. לי, להראל נכדי האהוב, כל נכדיי כולם ובכלל. היום הצלחתי. היה יום שלישי עם צעד מקדם קטן. היום היה 'שלישי אפשרי'.
באדיבות אפיקי עמק חפר
Made with FlippingBook - Online Brochure Maker