מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
הגענו לבית הספר מצוידים במזחלות – אני במזחלת העץ שאבא הביא לי מאחת מנסיעותיו – ובהפסקות גלשנו עם המורים במורד הגבעה, מבית הספר עד לנהר; ואז, אחרי שנשאנו בקושי את המזחלת במעלה הגבעה, גלשנו שוב... ושוב... ושוב... בשעות אחר הצוהריים נהגתי לשחק עם ילדי השכונה, גם עם הפולנים והאוקראינים, אך בעיקר עם היהודים. לכל המשפחות היהודיות שהתגוררו לידינו – משפחות פינקלשטיין, ביכמן, בסיוק, מלמד וכצמן – היו ילדים צעירים, וכולנו שיחקנו יחד במשחקי רחוב: כדורגל העשוי מסמרטוטים, קפיצה על חבל, קלאס וחמש אבנים. בחורף החלקנו על השלג או ששיחקנו בבתים מול האח הבוערת ועברנו מבית לבית לשם הגיוון. אהבתי להזמין הביתה חברים וחברות, ואימי אף פעם לא התנגדה. משחקי הילדות שלנו היו פשוטים. רדיו וטלוויזיה לא היו אז בנמצא, ואני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי כאשר שמעיהו כצמן השכן הביא מקלט רדיו לביתו. כל הילדים עמדו ברחוב והאזינו לקולות המשונים והלא־מוכרים שבקעו מתוך הבית. מכיוון שהייתי ילדה סקרנית, ביקשתי רשות להיכנס פנימה לראות את הפלא. והינה עומד לו הרדיו על השולחן, ואני הולכת אל מאחורי השולחן כדי לראות את האנשים הקטנים שמסתתרים בתוכו ומשמיעים קולות. כך עברה עליי ילדותי – על מי מנוחות. האנטישמיות שרחשה מתחת לפני השטח טרם הרימה את ראשה, וגם אם קרה שבנסיעותיי עם אבי שמענו קריאות “ז’ידים, לכו לפלסטינה!”, היו אלו אירועים חריגים שלא הטרידו את מנוחתנו ולא היוו שום סימן לבאות. אבי קיים קשרי מסחר וידידות עם פולנים, אוקראינים ופולקס־דוייצ'ים (פולנים ממוצא גרמני), והאמין בכל ליבו כי יצר לב האדם טוב מנעוריו. אילו האמין אחרת, סיפור חיינו היה שונה לחלוטין.
18
Made with FlippingBook Annual report