מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
הנבואה שהגשימה את עצמה • 2 פרק
2 פרק הנבואה שהגשימה את עצמה
)1934(
“אני את סוניה לא אראה עוד”, קריאה זו עדיין מהדהדת באוזניי. אומנם ילדותי הסתיימה רשמית בגיל שתים עשרה, אך שמחת הילדות התמימה שלי נפגמה במקצת בגיל ארבע עם עלייתה של סוניה לארץ־ישראל. סוניה, אחותי למחצה, נולדה מנישואיה הראשונים של אימי לזִיסֶה צחובוי. זיסה נרצח בידי שיכור אוקראיני במהלך קטטה שפרטיה נותרו עלומים עד עצם היום הזה. הוא הותיר את אימי שבורת לב ומטופלת בסוניהל’ה בת השש. בתום שנת האבל נישאה אימי מחדש לאבי. לאמיתו של דבר, אבי חיזר אחריה עוד בנעוריה, אולם היא העדיפה את זיסה על פניו. לאחר שזיסה נרצח ניסה אבי שנית את מזלו, והפעם זכה בליבה של אימי. שניהם זכו – הייתה ביניהם אהבה גדולה, עד שיד מרצחים גזלה מאימי גם את בעלה השני. זמן קצר לאחר שנישאו אבי ואימי, יצאה סוניה הקטנה מביתם ועברה לגור באגף הימני של ביתנו הדו־משפחתי עם סבא ישראל, סבנו מצד אימנו. סוניה העדיפה לגור עם סבה האהוב, ואימא כיבדה את רצונה. רק קיר אחד חצץ בינה לבין בתה הבכורה והאהובה, שעדיין הייתה ילדה צעירה, וכך יכלה להמשיך להשגיח עליה ולטפל בה במסירות. סבא ישראל היה אדם דתי ובעל זקן. מספרים שפעם אחת, בעודו עובר על הגשר שמעל הנהר בדרכו לביתו, חש ברע. מכיוון שחשש כי מלאו ימיו והגיעה שעתו
19
Made with FlippingBook Annual report