מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
למות, קרא בקול: “אלוהים, תקשיב לי, מפה אתה לא תיקח אותי, יש לי בית ויש לי מיטה!”. תחינתו נשמעה, הוא הצליח לחזור הביתה והמשיך לחיות עוד שנים אחדות, עד שמת במיטתו בשיבה טובה. אחרי שסבא נפטר, נשארה סוניה לגור לבדה. בשלב זה היא כבר הייתה נערה, ואת רוב זמנה בילתה מחוץ לבית: או אצל משפחת פינקלשטיין, שהתגוררה בשכנות אלינו, ובנם אהרון היה אהוב ליבה; או אצל דודיה מצד אביה, לייקה (לאה) ויצחק צחובוי, שאצלם הרגישה קרובה לאביה המת. הדוד יצחק, אחיו של זיסה, הזכיר לה את אביה, שאליו התגעגעה מאוד, והדודה לייקה הקסימה אותה, שכן הייתה טיפוס מיוחד במינו: רוח חופשייה, משכילה ונועזת, שנהגה לרכוב על סוסים וללבוש חליפות רכיבה. סוניה הלכה ונשמטה מידי אימי. התהליך שהתחיל במעבר לביתו של סבא ישראל, ונמשך בנדודים בין בתי הקרובים והידידים, הסתיים בעלייה לארץ ישראל, וצעד אחרון זה שבר את לב אימי והשפיע על חיי כולנו. כמו רבים מבני הנוער היהודי בקוריץ, ולמעשה בפולין כולה, הייתה סוניה פעילה בתנועת נוער ציונית. תנועות הנוער הציוניות (כגון ‘השומר הצעיר’, ‘החלוץ הצעיר’ ורבות אחרות) פעלו ברוח הציונות וראו לנגד עיניהן את חזון שיבת ציון, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חזונם היה קרוב מאוד לזה של בית הספר ‘תרבות’, ורבים מתלמידי ‘תרבות’ הצטרפו לשורותיהן. בשעות אחר הצוהריים נהגו סוניה וחבריה לקיים פעולות בשטח, לעיתים על יד הנהר, לעיתים בין שרידי המצודה העתיקה של קוריץ. בערבים היו נפגשים בספריית ‘תרבות’, שם שמעו הרצאות, ניהלו ויכוחים רעיוניים סוערים, שרו שירים לאומיים ולמדו עברית. רבים מהם יצאו להכשרה, שהכינה אותם לעבודה חקלאית ולעלייה לארץ ישראל. גם סוניה יצאה להכשרה וחיכתה בכיליון עיניים לסֶרטִיפִיקָט שלה (אשרת הגירה לארץ ישראל). היא הייתה להוטה לעלות לארץ גם
20
Made with FlippingBook Annual report