מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

הנבואה שהגשימה את עצמה • 2 פרק

מטעמים ציוניים וגם מפני שהתגעגעה מאוד לאהרון, אהוב ליבה, שחי כבר בארץ אצל מרים אחותו. נהוג היה אז שמי שעולה ראשון פועל להשגת אישורי עלייה ליקיריו שנשארו בגולה בנימוק של איחוד משפחות. בדרך זו השיגה מרים אישור לאהרון, אחיה, ואהרון השיג אישור לסוניה, ארוסתו. , כשסוניה הייתה כבת שבע עשרה, הגיע סוף סוף האישור 1934 בשנת המיוחל, וסוניה התכוננה לעזוב את העיירה. לאחר שנפרדה מחבריה לתנועה וממשפחתה מצד אביה – אליהם הלכה ובידיה סוס עץ גדול כמתנת פרידה לבן דודה האהוב נוח (נוּנְיֵע) צחובוי – הגיע גם תורנו להיפרד. הלכנו לבית משפחת פינקלשטיין, שם התארגנה סוניה לצאת לדרך, כששני אחיו של אהרון, וֶלוול ומשה, מארחים לה לחברה. אימא וסוניה נפרדו בדמעות, וסוניה יצאה לעיר רובנו, שמשם התחיל מסעה לארץ ישראל. בדרך חזרה הביתה, מרחק של כמה דקות הליכה בסך הכול, קרסה אימא תחתיה, התיישבה בצד הדרך וצעקה: “אני את סוניה לא אראה עוד!”. ברגע זה כבתה השמחה בליבה של אימא. לאט לאט היא הפסיקה לתפקד, כאילו משהו בה מת. הבית המשיך לתפקד הודות לעוזרת האוקראינית, וגם אני השתדלתי לעזור ככל יכולתי. אימא עדיין בישלה, בחוסר חשק, אבל בילתה זמן רב ליד החלון, ממתינה לדוור שאולי יביא מכתב חדש מסוניה; קוראת שוב ושוב את המכתבים הישנים שכבר הגיעו; קוראת בהם שוב ושוב עד שהנייר התבלה והתמרטט; ממלמלת שוב ושוב את הנבואה שהגשימה את עצמה: “אני את סוניה לא אראה עוד”. לסוניה היה טוב בארץ ישראל, היא כבר הייתה נשואה ואימא לתינוקת, אך אימא לא מצאה בכך כל נחמה. כנראה שעזיבתה של סוניה פתחה מחדש את הפצע שלא הגליד – אובדנו של זיסה. בדיעבד, דווקא העלייה לארץ ישראל הצילה את חייה של סוניה וכך הבטיחה המשכיות לזיסה. נעמי וישראל, ילדיהם של סוניה ואהרון, נכדיהם של חיה וזיסה, הם פירותיהם של אותה אהבת נעורים שנגדעה באיבה.

21