מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

ולא נותר עוד זמן רב להתלבטויות. שלושה ימים מיום תחילת המבצע קיבלו המשרדים הסובייטיים בקוריץ הוראה להתפנות, ויהודים רבים עזבו יחד איתם: פקידים שעבדו במוסדות השלטון הסובייטיים ופונו עם מעסיקיהם; צעירים שגויסו לצבא האדום ועזבו עם יחידותיהם; וגם משפחות ויחידים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם ועזבו מיוזמתם. הדילמה הייתה קשה ביותר: היו שהאמינו כי החיים יחזרו למסלולם ואף יוחזר להם הרכוש שהולאם; היו שטענו כי השמועות על מעשי הגרמנים מוגזמות; בעלי משפחות נרתעו לעזוב את ביתם ולנדוד על זקניהם וטפם אל הלא־נודע; לצעירים היה קשה להיפרד מהוריהם ולהיפך. אבא עדיין עמד על דעתו שאין סיבה לבהלה. ובכל זאת, כאלף מיהודי קוריץ הספיקו לעזוב את העיירה ולעבור לברית המועצות. האוקראינים הסתובבו ברחובות בפנים צוהלות וציפו בקוצר רוח לבואם של הגרמנים. “הולך להיות כאן שמח, אדון חיימניעס”, קנטר וסיורקה פלורקה, שכננו האוקראיני, את אבא, כשהבעה מכוערת של שמחה לאיד נסוכה על פניו. הפער בין פניהם העגומות של היהודים לפניהם הצוהלות של האוקראינים בלט לעין. אנו העדפנו את הכיבוש הרוסי, שהצילנו מיד הגרמנים. ואילו הם העדיפו את הכיבוש הגרמני, שהצילם מיד הרוסים, שמאז ומתמיד חתרו לסכל את עצמאות אוקראינה. כך או כך, לשמחת האוקראינים לא נותר בקוריץ כל זכר לשלטון הרוסי 1941 ביולי 1- ולמגינת ליבנו, עד ה או לצבא האדום. ביולי עם שחר נכנסו הגרמנים לקוריץ, רכובים על אופנועיהם, 2- ב ובעקבותיהם יחידות חיל רגלים ויחידות ארטילריה. האדונים החדשים סבבו ברחובות העיירה, מכריזים על בואם ביריות ובצעקות פרא בגרמנית, מכים כל יהודי שנקרה בדרכם, הורסים ומשחיתים מכל הבא ליד. שעתיים לאחר כניסתם הציתו את בית הכנסת הגדול, האדום, שהיה פאר העיר, ועל שערו היה כתוב באותיות מוזהבות: “זה השער לה’ צדיקים יבואו בו”.

30