מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

עם בוא הגרמנים • 4 פרק

יהודים שגרו בקרבת מקום וחשו לבית הכנסת כשדליי מים בידיהם, נענו במטר כדורים. במשך שלושה ימים איש לא העז לצאת מפתח ביתו. גם 5- אנחנו הסתגרנו בבית, ואת הדלת הגפנו בבריח. בבוקר היום הרביעי, ב ביולי, נשמעו דפיקות חזקות בדלת, שאיימו לעקור אותה מציריה, וצעקות באוקראינית: “פתחו מייד, ולא, נפרוץ פנימה”. כשפתחנו את הדלת, פרצו פנימה שלושה חיילים גרמנים מלווים בשני אוקראינים. “אתה”, ציוו על אבי, “התלבש מייד, יש לך עבודה לעשות”. בעוד אבי מתלבש, נחו עיניהם על איטה, שיופייה משך את עין כל רואיה. “בואי גם את”, סימן לה בידו אחד האוקראינים, “גם לך יש עבודה לעשות”. אבא ואיטה הובלו לבית החולים האזורי, ‘זיעמסקער בולניצה’, שנמצא ממש מול ביתנו, מעבר לכביש. הגרמנים הכשירו שם בית חולים צבאי ונזקקו לידיים עובדות. בשעות הקרובות הובאו לשם עוד ועוד יהודים, כשלוש מאות איש בסך הכול. חלקם נצטווו לנקות את מתחם בית החולים, וחלקם נשלחו לבתי היהודים שבסביבה לאסוף כרים ושמיכות. גם לביתנו הגיעו שליחים, ובלב כבד מסרנו להם את הכרים ואת שמיכות הפוך היקרות שלנו. היו אלה שמיכות שאימא תפרה ומילאה במו ידיה בנוצות התרנגולות והאווזים שנשחטו לארוחות השבת והחג. קיווינו שעד שיגיע החורף ונזדקק להן, נקבלן בחזרה. בשעת ערב מאוחרת חזרו אבא ואיטה המותשים הביתה, וסיפרו שהועבדו בפרך, כשהגרמנים משגיחים שלא יעזו לנוח, אף לא לרגע אחד. אבא הועסק בטאטוא חצר בית החולים ואיטה בכביסות. כשכר עבודתם קיבלו אישור לקניית מאתים וחמישים גרם לחם – התשלום היומי לעובד (בהמשך פחתה הכמות למאה ושלושים גרם). אבא קרע את האישור בחמת זעם, בתור בעל טחנת קמח הוא לא נזקק לו, מחסנינו היו גדושים בשקי קמח. באותו ערב ליבו של אבא ניבא לו רעות, הוא התהלך בבית אנה ואנה, מציץ בחלון בחשש, פוכר את ידיו ומבקש: “ילדים, אל תעזבו אותי, רוצים להרוג אותי”. אבא, שעד כה לא הצליח לראות את הנולד, צדק הפעם, בתוך יומיים כבר לא יהיה בין החיים.

31