מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

• על כל בית יהודי יש לצייר מגן דוד גדול בצבע כחול. • על כל היהודים מגיל שתים עשרה ומעלה לשאת על בגדיהם אות היכר: סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, שהוחלף כמעט מייד בשני טלאים צהובים, האחד על החזה מצד שמאל, והשני על הגב. • מותר ליהודים להימצא ברחובות רק בדרכם לעבודה ובחזרה ממנה. • מותר ליהודים לערוך קניות בשוק רק בימי חמישי בשעות שמונה עד עשר בבוקר. • בתחתית המודעה נכתב: “המפר את הצו – דינו מוות”. התקנות החדשות הפכו את חיי היהודים לקשים מנשוא. בעזרת מגן הדוד הכחול זיהו הגרמנים את בתי היהודים, נכנסו לתוכם ועשו בדיירים וברכושם כרצונם. באמתלה של חיפוש נשק, עשו זאת גם השוטרים האוקראינים, ובתי היהודים הפכו הפקר. גם הטלאי הצהוב אפשר לגרמנים לזהות בנקל את היהודים, והם ועוזריהם האוקראינים נהנו להתעלל בהם סתם כך, לשם השעשוע. לעיתים רתמו אותם לעגלות משא והכריחום לגרור אותן ברחבי העיירה כאילו היו סוסים; למויטל בר שויחט, בן משפחתנו, גילחו חצי מזקנו; על שמעיהו כצמן, שכננו, ציוו לסחוב דלי מים על כל אחת מאצבעותיו, וכשלא הצליח לעשות זאת, היכוהו מכות רצח. כל שייגץ ויד הדמיון הרעה עליו. לא פחות חמורה הייתה בעיית הרעב. העבודות היחידות שהותרו היו אלה שלצורכי הממשל, וכולם ניסו למצוא משרה כדי לקבל את קצבת הלחם היומית (וגם כדי להיחשב ‘מועילים’ ולהגדיל את הסיכויים להישאר בחיים). הגברים עבדו במפעלים או בחקלאות, ובעיקר בעבודות פיזיות קשות: חציבת אבנים, כריית שוחות או הנחת הכבל התת קרקעי שנמתח מן המפקדה הראשית של היטלר עד לקו החזית. הנערות הועסקו במשק בית אצל השוטרים והפקידים האוקראינים. הזקנים וכל מי שלא היו מסוגלים לעבודה קשה, הועסקו בטאטוא רחובות. אולם הקצבה הזעומה לא הספיקה, ויהודים רבים נאלצו

38